ליודעי ח"ן.
-
הנני מציע שבאשכול זה יכתבו החברים רעיונות וביאורים על התורה הזמנית. ע"פ הקדמות מכתבי האריז"ל והזוה"ק ושאר ספרי הסוד.
כפי שכתב 'ברדיטשוב'. ובעז"ה יאריך דבריו.
וכפי שמצינו בלקו"ה שכתב לבאר ע"פ תורות רבנו כוונת המצות. ואף על תורה דידן ביאר ענין הנענועים ע"פ הכוונות בהקדמת תורה דידן.
ואף החברים אם יש להם רעיונות להליכה ע"פ התורה הזמנית בכוונת המצות כפי הזמן והעת שיחכימו את שאר החברים.
ויקימו בזה את דברי רבנו בתורה דידן 'שֶׁיְּקַבֵּל וְיִלְמַד מִכָּל הַלִּמּוּדִים שֶׁלּוֹמֵד, מִשְׁפְּטֵי הַנְהָגוֹת. שֶׁיֵּדַע אֵיךְ לְהִתְנַהֵג, הֵן לְעַצְמוֹ, הֵן לַאֲחֵרִים שֶׁמִּתְנַהֲגִים לְפִי דַּעְתּוֹ, כָּל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי בְּחִינָתוֹ, כְּפִי הַמֶּמְשָׁלָה וְהָרַבָּנוּת שֶׁיֵּשׁ לוֹ, הֵן לְרַב אוֹ לִמְעַט'. -
סוד 'העבור' או סוד 'העיבור'.
בחלק מהדפסות הליקו"מ כתוב 'סוד העבור' ואלו שהדפסו ע"פ תקפ"א כתבו סוד 'העיבור' (וכך זה בחוברות של לטייל).
ובדיקא כתב מוהרנ"ת 'עיבור' מלא.
שמרמז ענין דרך הממוצע של הימין והשמאל החסד והגבורה וכדאיתא בתיקו"ז וז"ל – (תיקון י. כה, ב) וַיַּעֲבֹ"ר חֶסֶד וּגְבוּרָה, דְּסָלְקִין לְחוּשְׁבַּן ע"ב תֵּיבִין, וְרי"ו אַתְוָון דְע"ב שְׁמָהָן, וְדָא רָזָא דְוַיַּעֲבֹ"ר עִיבוּר כְּלָל תַּרְוַיְיהוּ. וביאר הגר"א רצה לומר שחסד גימטריא ע"ב, וגבורה גימטריא רי"ו, שהן כלל ופרט כידוע (היינו ע"ב תיבות כלל רי"ו אותיות פרט). והן אותיות ויעבר – עיבור, ועיבור הוא באו"א כידוע, וזהו ויעבר הוי"ה, רצה לומר עיבור הוי"ה והוא ראיה דאבא ואימא הן בחסד וגבורה ימינא ושמאלא.
ובתיקון כא (נה, ב) אִיהוּ עִירוּב דִּילָהּ מִסִּטְרָא דִימִינָא וּשְׁמָאלָא, דְאִינוּן ע"ב רי"ו דְהַיְינוּ חֶסֶד וּגְבוּרָה, וְאִיהִי עַרְבִית דִּילֵיהּ עִיבוּר דִּילֵיהּ. איהי עיבור דיליה שהיא מעוברת ממנו, והיא נושא משך הזרע, ועיבו"ר הוא ג"כ ע"ב רי"ו והוא משך הזרע חו"ג.
ובב' מאמרים הנ"ל לא מוזכר 'סוד העיבו"ר' לגבי תהלוכת גלגלי הרקיע. אך בתיקון ו בי"א תיקונים אחרונים (קמה, ב) אַנְפּוֹי דְמַטְרוֹנִיתָא, אִינוּן מ"ט אַנְפִּין טָהוֹר, נַהֲרִין כְּשׁוֹשַׁנָּה חִוָּור וְסוּמַק, נָטְלִין מִימִינָא וּשְׂמָאלָא, גַּוָּון חִוָּור בְּלִיבּוּן דַּעֲנָוָה, סוּמַק בֹּשֶׁת דִּדְחִילוּ, יְרָא בֹשֶׁת, כַּד אִתְחַזְּרוּ יְרוֹקִין, הָא חָתָן דִּילָהּ אִסְתַּלַּק לְגַבֵּי חַמָּה דְאִיהִי אִימָּא עִלָּאָה, וּמֵאִלֵּין תְּלַת גַּוָּונִין דְּאַנְפִּין תַּלְיָין שַׁבְעִין וּתְרֵין אַנְפִּין כְּחוּשְׁבַּן חֶסֶ"ד, וּבְהוֹן רי"ו אַתְוָון כְּחֻשְׁבַּן גְּבוּרָ"ה, וְדָא אִיהוּ רָזָא דְוַיַּעֲבֹר יהו"ה, רָזָא דְעִיבּוּר, נָהִיר בְּהוֹן לְגַבֵּי כַלָּה בְּאַרְבַּע אַנְפִּין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (יחזקאל א ו) וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָת, וְעַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא אִיהוּ וָא"ו עִיבּוּר הַשָּׁנָה, דְאִית בָּהּ תְּלַת עֲשַׂר יַרְחִין, וְאִנּוּן וְאִיהִי בְּרָאשֵׁי תֵּיבִין וָ"הוּ אֲ"נִי וָ"הוּ, וּבֵיהּ אִיהוּ אִשָּׁה (נ"ל איש) וְאִיהִי אִשָּׁה עוּבָרָה, סוֹד הָעִבּוּר יְסוֹד, דְּאִיהוּ י' טִפָּה, דְמִינָהּ אִתְעֲבִידַת עִבּוּר, דְּאִיהוּ וא"ו, דְּהָא וָא"ו בְּלָא טִפָּה לֵית לָהּ עִבּוּר, וְדָא אִיהוּ מוֹחָא דְתַמָּן חָכְמָה.
ואיני נכנס לבאר דברי התיקו"ז שם אך המבואר ש'עיבור שנה' סוד העיבור של חכמת תהלוכי גלגלי הרקיע, הוא ג"כ סוד עיבו"ר של ע"ב רי"ו של החסדים והגבורות ומשווה ענין עיבור אשה לעיבור שנה בבחינת חו"ג עיי"ש במפרשים.
ובקשרי תורה דידן שהמשפט ואמונת חכמים הם דרך הממוצע בין 'ימין לשמאל' מבואר ענין סוד העיבו"ר שהוא סו"ד ע"ב רי"ו גי' חס"ד וגבורה היחוד והקישור של החסד בגבורה הימין בשמאל בחינת דרך הממוצע. וזהו שהשגת סוד העיבור תלוי בסמיכת החכמים הראוים לסמיכה שהוא תקון המשפט ותקון אמונת חכמים שעי"ז זוכים לסוד העיבו"ר סוד יחוד החסדים והגבורות, תורה שבכתב ותורה שבע"פ, יחוד זו"ן, יחוד האורות בכלים.
ועיין תורה יג, ה. מענין 'עיבור' סוד ע"ב רי"ו לגבי שיכוך תאוות ממון. ושם בהמשך התורה מבאר רבנו מה שהצדיק מעלה הנפשות המתקרבות אליו בעיבור עיי"ש. וזהו ג"כ ענין הרבי ההגון שאליו מתאספים על ראש השנה שהוא זמן יחוד 'חמה ולבנה' 'חודש ושנה' שהוא ראש חודש וראש השנה, חודש ללבנה ושנה לחמה כידוע. ו'יחוד חמה ולבנה' הם סוד 'יחוד רב ותלמיד' (עיין תורה ו, ה. ותורה צא תנינא). וזהו סוד 'אמונת חכמים' שבתורה דידן.
והשוואת חמה ולבנה הוא תקון העולם כמבואר בלקו"ה בכמה מקומות. וקידוש החודש ועיבור שנה זה בחינת משפט כנזכר בגמ' (סנהדרין יא, ב) תנו רבנן אין מעברין את השנה אלא ביום ואם עיברוה בלילה אינה מעוברת ואין מקדשין את החדש אלא ביום ואם קידשוהו בלילה אינו מקודש אמר רב אבא מאי קרא תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו איזהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה וכתיב כי חוק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב מה משפט ביום אף קידוש החדש ביום.
ובביאור הגר"א בתיקו"ז (תקון ו הנ"ל) 'סוֹד הָעִבּוּר יְסוֹד' דסוד העיבור נקרא 'סוד', והוא יסוד, סו"ד שבו ע' לשון (כמ"ש ברע"מ ויקרא כ, א. ע' לשון כחושבן סוד מן יסוד), ע' אנפין, סוד ה' ליראיו, עיבור הוא הטיפה שבתוכו, שהוא יו"ד, שבו מתעברת האשה, והוא ע"ב רי"ו, שהטיפה כלולה מחו"ג, והוא יו"ד נעשה יסו"ד וכו'.
ובקשרי תורה דידן יתבאר ש'סוד' העיבו"ר, מרמז על השליטה על ע' לשון או"ה הנכנעים תחת היו"ד של טיפת העיבור שיו"ד צורתה אל"ף בחינת אל"ף שבוא"ו שכנגד חודש העיבור. ובערכין הוי א' סוד האחדות שמתגלה בתוך הנהגת הטבע. והוא בחינת רעוא דרעוין בחינת אריך הנרמז באות אל"ף כדרשת הזוהר (חקת קפג, ב.) הוּא עָשָׂנוּ וְלֹא אֲנָחְנוּ, בְּאָלֶף כְּתִיב. כְּלָלָא דְּו"ה וְא' דְּכָלִיל כֹּלָּא. שאל"ף דהוא' מרמז על אריך, הכולל כל הפרצופים וכולל את בחינת ה"ו שהם זו"ן עיי"ש. -
באשכול 'פרשת השבוע' במאמר השני. הזכרתי את טענת בנות צלפחד שאם אין להם חלק אביהם בא"י שאינם חשובות כבנים א"כ שתתייבם אמם. וכו'. ולאחר מכן ענין הר העברים עיי"ש.
ובשבת קודש (פינחס) הראוני את דברי הרע"מ בפרשתן (רטו, ב -רטז, א) המדבר מענין מצות יבום ומענין סוד גלגול משה רבנו בכל דור בסוד עיבור. ואחר ההתבוננות נראה שרבנו בתורה דידן שמדבר מסוד העיבור שבתהלוכת הגלגלים וכו' מרמז על סוד העיבור והגלגול המבואר ברע"מ שם. ואע"פ שיש אריכות בהבאת הרע"מ עם ביאור המתוק מדבש הבאתי את דבריו ובסוף ביארתי מעט את ההתקשרות לתורה דידן. ותן לחכמים ויחכמו עוד בסוד נחל נובע מקור חכמה להיות מוסיפים והולכים ממקור החכמה.
וז"ל הרע"מ בדילוג - וּבַיְּבָמָה מַרְכִּיבִין מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, בְּגִין דְּלָא לִתְאֲבִיד נֶפֶשׁ הַמֵּת. (דברים כה) וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל./ וְהַאי אִיהוּ רָזָא דְּגִלְגּוּל. גַּלְגַּל לֵית לֵיהּ תְּנוּעָה בְּלָא אֲמַת הַמַּיִם, אוּף הָכִי, אֲמַת הַמַּיִם רָזָא דְּאָת ו', בֵּיהּ אִתְעָבִיד גַּלְגַּל גִּלְגּוּל. וְרָזָא דְּמִלָּה, מַה גַּלְגַּל אֵין לוֹ תְּנוּעָה בְּלָא אֲמַת הַמַּיִם, אוּף הָכִי, גַּלְגַל אִיהוּ י', וְלֵית לֵיהּ תְּנוּעָה בְּלָא אֲמַת הַמַּיִם דְּאִיהוּ ו'. יְבָמָה ה'. לְהַאי אִיהוּ בִּינָ"ה בֵּ"ן יָ"הּ. בְּאוֹת י' בָּרָא עָלְמָא דְּאָתֵי, עוֹלָם אָרוֹךְ, דְּאִיהוּ ו'...(רטז, א) וּבְגִין דָּא אָמַר מֹשֶׁה, (דברים ג) וַיִתְעֲבֵּר יְיָ בִּי לְמַעַנְכֶם. הָכָא הוּא סוֹד הָעִבּוּר. רַעְיָא מְהֵימָנָא, שֵׁזִיב שִׁתִּין רִבּוֹא, כַּמָּה זִמְנִין דְּאָתֵי בְּגִלְגּוּלָא, וּבְגִין דָּא זְכוּת כֻּלְּהוּ תַּלְיָיא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בֵּיהּ...תָּא חֲזִי, הַאי שִׁמְשָׁא אִתְגַלְיָא בִּימָמָא, וְאִתְכַּסְיָא בְּלֵילְיָא. וְנָהִיר בְּשִׁתִּין רִבּוֹא כֹּכָבַיָּא. אוּף הָכִי רַעְיָא מְהֵימָנָא, בָּתַר דְּאִתְכְּנִישׁ מֵעָלְמָא, נָהִיר בְּשִׁתִּין רִבּוֹא נִשְׁמָתִין דְּיִשְׂרָאֵל, אִי דָּרָא כַּדְּקָא יָאוּת. וְהַאי אִיהוּ רָזָא דְּגִלְגּוּלָא, דְּאָמַר עָלֵיהּ קֹהֶלֶת, (קהלת א) דּוֹר הוֹלֵךְ וְדוֹר בָּא. וְאוֹקְמוּהָ דְּלֵית דּוֹר פָּחוּת מִשִּׁשִׁים רִבּוֹא. וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עוֹמֶדֶת, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. הַהִיא דְּאִתְּמַר בָּהּ, (ישעיה סו) וְהָאָרֶץ הֲדוֹם רַגְלָי, (בראשית כח) וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ.
וביאר במתוק מדבש – שממשיל הרע"מ ענין הגלגול לגלגל הריחים שמתנועע ע"י אמת המים. ואמת המים מרמז על אות ו' כי אמה היא בת ו' טפחים. וכאשר מניע אמת המים שהיא בחינת ו' את גלגל הריחים נעשה הגלגל בצרוף האות ו ל'גלגול'. והנמשל שגלגל מרמז על אות י' שהיא עגולה ומרמזת על ספירת חכמה בחינת 'אבא'. אך התנועה של הי' תלויה בו' שהוא ה'בן'. וכשאין לאדם בן אין לו תנועה ואינו יכול לעלות לשורשו ומוכרח להתגלגל. ויבמה יש בסופה אות ה' והיא סוד ה' של שם הוי"ה. ומבאר הרע"מ בינה הוא צרוף בן – יה. כי באות י שהוא סוד האב, ברא עלמא דאתי שברא והוליד את הבן שהוא ז"א הנקרא עולם, והוא עוה"ב ומתגלגל פעם שנית. והוא סוד עולם ארוך וזהו שהאות ו' ארוכה (יותר מהיו"ד). ועל כן מי שאין לו בן אין לו עוה"ב.
וביאר שם המתוק מדבש – רצה לומר כי אות י היא בחכמה, וסוד ההנהגה של י' דחכמה הוא ע"י ו' דז"א, כי ע"י ז"א מנהגת החכמה את התחתונים. כמו"כ אדם התחתון שהוא בן לאביו, והוא בחינת אות ו', ובת לאביה היא בחינת אות ה' אחרונה, וא"א להם לעלות לבחינת י"ה, אלא כשעוסקים בפריה ורביה ומולידים בן ובת שהם בחינת ו"ה, ואז הם נקראים אב ואם, דהיינו שעולים ונעשים בסוד י"ה, הרי גלגל הגלגל סבוב אחד וזה נקרא 'גלגול', לכן מי שמת בלי בנים א"א לו לעלות לי"ה, לכן צוה הקב"ה לאחי המת שהוא סוד אות ו' כמוהו (ביחס לאביו) ליקח את היבמה שהיתה בסוד אות ה' אחרונה דשם הוי"ה שהיא בחינת בת, שנשארה בלי בנים, ועתה ע"י היבום שיולידו בנים, יעלו לבחינת י"ה, והבן והבת שיולידו הם יהיו בחינת ו"ה. [כאן דלגתי לענין מרע"ה]
ואומר הרע"מ שמה שאמר מרע"ה ויתעבר ה' בי למענכם נרמז בזה סוד העיבור, שמשה רבנו צריך לבוא בכל דור בעיבור לתקן את ישראל. להצילם מהערב רב, ועל כן תולה השי"ת זכויות כל הדור במשה רבנו שבא להציל את ישראל בכל דור...
ומוסיף הרע"מ לבאר שאע"פ שהשמש שמרמז על משה הארתו ביום, אעפ"כ גם בלילה הוא מאיר בשתין רבוא כוכביא. שמאיר בנשמות ישראל כשבני הדור כראוי שעוסקים בתורה וכו' עיי"ש כל הדברים באורך.
וכשנצרף את הדברים בקשרי תורה דידן. דתורה דידן נאמר בתקס"ח ונאמרה כתורת 'הצואה' הראשונה של רבנו שחשב שיסתלק באותה שנה. ומבואר ברע"מ שסוד הגלגול הוא תנועת האות י' התלויה באות ו'. כמו"כ הארת השמש אחר הסתלקותה הוא מה שמאירה בכוכבים. וזהו גופא סוד העיבור שהוא השוואת סיבוב החמה וסיבוב הלבנה. והתלמידים נקראים בנים כדחז"ל ע"פ ושנתתם לבניך אלו התלמידים. אך כל זה כאשר בני הדור זכאים ועוסקים בתורה ומתקרבים לצדיק האמת. אך כאשר מסמיכים מנהיגים שאינם הגונים וכו' אזי מסתלק סוד העיבור שלא זוכים לקבל הארת נשמת משה. ואזי ליכא 'גלגול' ונשאר רק בחינת 'גלגל'. וזהו שנוקט רבנו ענין ה'גלגלים' לרמז ענין סוד העיבור הנ"ל. וכפי זה יש לבאר מה שנקרא הר נבו בלשון 'הר העברים' והשורש הוא 'עבר' שהוא השורש גם של 'עבור'. כי בהר העברים משם משה רבנו חוזר ובא בכל דור בסוד עיבור. וכן רבנו הקדוש קודם הסתלקותו צווה ענין סוד העיבור בסוד הגלגול. וזהו המבואר באות ו מענין המשכת השכל הכולל בשכלים הפרטיים. שכפי התנועה של אמת המים בחינת ו' כך נעשה הגלגל בבחינת גלגול. כי המשכת בחינת הגלגל שהוא סוד החכמה העליונה תלוי בתנועת האות ו' של הבן בחינת התלמידים פרים ורבים בתורה שבע"פ. וזהו ויתעבר ה' בי למענכם שנאמר על 'מי מריבה' כי דיקא ע"י 'מי מריבה' שהוא התעוררות המחלוקת עי"ז זוכים לתנועה שמניע האות ו' את האות י', שהתלמידים עולים לקבל מאור החכמה ונשלמת התורה בבחינת לוחות האבן. ומכאן והילך תן לחכם ויחכם עוד. וה' יאיר עינינו בתורתו. -
באות א רבנו מדבר מענין משפטי אמת והנהגות 'ישרות'. ובאות ג מדבר רבנו מסוד העיבור של הילוך 'הגלגלים'.
ונראה שרבנו מרמז בזה לענין 'עיגולים ויושר' הנזכר בכתבים.
וידוע שהנהגת הגלגלים הוא ענין הנהגת השי"ת בדרכי 'הטבע', והנהגת היושר הוא סוד ההנהגה הפנימית שמנהיגה את הטבע. והנהגת הטבע תלויה בתורה. שכפי קיום התורה והמצות של ישראל כך מנהיג השי"ת את עולמו.
וזהו שבפרק יט בתהלים מתחיל השמים מספרים כבוד אל וכו' המדבר מהנהגת הגלגלים וממשיך תורת ה' תמימה וכו' שהכל תלוי בתורה.
וזהו בחינת לוחות הברית שהם בחינת אבן השתיה של בחינת יושר המונחים על אבן השתיה הגשמית שבה נברא העולם הגשמי בחינת עיגולים.
וזהו דאיתא תוספתא מעשרות ג, יז. (והובא בירושלמי מעשרת ה, ג. נדרים ג, ב) רבן שמעון בן גמליאל אומר אין לך מרובע מששת ימי בראשית.
והרמז בזה שהמשכת המרובע הוא תלוי בלוחות הברית שהיו מרובעות שהם בחינת היושר המנהיג את העיגולים.
וכפי זה כל ישראל שהם סוד ישר - אל, הם בחינת הנשמה המנהיגה את הגלגלים שזהו גופא סוד העיבור. אלא שאת הסוד שבזה משיגים בהשגה ממשית אלו שיש להם נשמות גדולות אך באמת כל ישראל הם עצמם סוד העיבור. וזהו שנדרש סוד העיבור עה"פ (דברים ד, ה-ו) רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי יְהֹוָה אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה. שפשט הפסוק מדבר על החוקים והמשפטים של התורה שעל ידם זוכים לחכמה ובינה לעיני העמים שנדרש על סוד העיבור. וזהו שבתוך התורה כשרבנו מדבר על הנהגת הגלגלים נוקט בלשון 'נשמה' סתם בלי נשמה גדולה וז"ל - אֵלּוּ הַשִֹּכְלִיִּים, כֻּלָּם מְקַבְּלִים מֵהַמַּנְהִיג הַכּוֹלֵל, שֶׁהוּא שֵֹכֶל הַכּוֹלֵל, שֶׁהִיא הַנְּשָׁמָה, שֶׁכֻּלָּם מִתְנַהֲגִים עַל יָדָהּ. בִּבְחִינַת (אִיּוֹב ל"ב): "וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּבִינֵם", שֶׁהַנְּשָׁמָה שׁוֹפֵעַ הַשֵֹּכֶל בָּהֶם. וכו' כי באמת ההנהגה תלויה בכל נשמות ישראל. ורק שהשגת זה הסוד הלכה ולמעשה משיגים הנשמות הגדולות ואכמ"ל. -
בזוה"ק פרשת עקב (רע"מ רע, ב) וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וְגוֹ', וְאָכַלְתָּ וְשבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְיָ' אֱלֹהֶיךָ וְגוֹ'. פִּקוּדָא (יח) דָּא לְבָרְכָא לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל כָּל מַה דְּאָכִיל וְשָׁתֵי, וְאִתְהֲנֵי בְּהַאי עָלְמָא.
ובפשטות מה שמתחיל הזוהר במילים והיה עקב וכו' הוא רק להודיע שמדבר על פרשת עקב. ולמעשה הרע"מ הולך ומבאר כוונת הברכה ואף האריז"ל בפרשתן מבאר כוונת הברכה והאכילה. [ועיין בנהר שלום כל כוונת מטבע ברכה].
ונביא כללות ענין 'מטבע ברכה' ע"פ דברי הרע"מ עם פרוש המתוק מדבש. - דְּבִרְכָּאן דְּבָרִיךְ בַּר נָשׁ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אָתֵי לְאַמְשָׁכָא חַיִּין מִמְּקוֹרָא דְּחַיֵּי, לִשְׁמֵיהּ (קדישא) דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קַדִּישָׁא, וּלְאַרְקָא עָלֵיהּ מֵהַהוּא מִשְׁחָא עִלָּאָה, וְאָתֵי לְאִתְמַשְּׁכָא מִתַּמָּן לְכָל עָלְמָא. - שבברכות שמברך האדם לקב"ה ממשיך שפע חיים ממקור החיים היינו מיחוד חיצוניות דאבא ואימא, שנמשך משם שפע חיצון וכח לשמו של הקב"ה, דהיינו לזו"ן כדי שיהיה להם כח לעלות בסוד מ"ן, ועי"ז להמשיך שפע פנימי מיסוד דאבא הנמשך לאימא וממנו לזו"ן, ומשם נמשך השפע לכל העולם.
ובהמשך מבאר מֵאָן אֲתָר נַחְתֵּי, לְבָתַר דְּנַחְתֵּי מֵאֲתָר רֵישָׁא חֲדָא דְּצַדִּיק. תַּמָּן סַלְּקִין, מִתְעָרֵי לְנַחְתָּא אַחֲרָנִין מִלְּעֵילָּא, וְאִתְמַלְּיָיא מִלְּעֵילָּא וּמִתַּתָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי י) בְּרָכוֹת לְרֹאשׁ צַדִּיק. כֵּיוָן דְּהַאי דַּרְגָּא אִתְמַלְּיָיא, אָרִיק לְהַאי כַּלָּה, וּמִתַּמָּן נַגְדִּין וְאִתְמַשְּׁכָן לְתַתָּא. – אחר שירד השפע לזו"ן מיסודות של או"א הנקראים 'רישא חדא דצדיק' ונקראים ראש אחד ע"ש שיחודם תדירי ונחשבים לאחד. ושפע זה נמשך מיחוד חיצוניות שלהם, ועי"ז 'תמן סלקין' עולים זו"ן בסוד מ"ן לעורר ולהוריד ברכות אחרות מלמעלה. כי ע"י המ"ן נעשה יחוד פנימיות או"א, ויורד השפע ונמשך מלמעלה מריש כל דרגין, וממלא יסוד דאו"א מלמעלה בשפע מ"ד, ומלמטה משפע מ"ן. ואחר שמתמלאים יסודות או"א בשני מיני ברכות מ"ד ומ"ן נמשך השפע לכלה דרך ו"ק דז"א ומהמלכות נמשך השפע לכל העולמות.
והביא שם את דברי האריז"ל ע"פ הרע"מ (שער הכוונות ג, א) כוונת ברכת הנהנין והמצות, במלת ברוך תכוין אל ההוא שביל דקיק שהוא יסוד אבא המחבר חכמה עם בינה, ועל ידו אנו מורידים שפע אל ז"א כדי שיוכל לעלות למעלה, כי שני מיני שפע הם, תחילה זו"ן מקבלים שפע שיהיו ראוים ומוכנים לעלות אל הבינה, ואחר שכבר עלו, אז הם מקבלים שפע שיהיו ראוים ומוכנים לעלות אל הבינה, ואחר שכבר עלו, אז הם מקבלים שפע האמיתי הנאות להם. לכן תחילה צריך לכוין להוריד שפע עליון ע"י 'ברוך' שהוא יסוד אבא, אל 'אתה' שהוא החסד, ואח"כ אל 'הוי"ה' שהוא התפארת, ואח"כ אל 'אלהינו' שהוא הגבורה, וע"י השפע הזה זו"ן יכולים לעלות אל הבינה, ואז בעלותם שם נקראת הבינה 'מלך העולם', ואז לוקחים שפע האמיתי הראוי להם, וזהו 'אשר' הוא בבינה, 'קדשנו' בתפארת, 'במצוותיו' הם נו"ה, 'וצונו' יסוד, ושארית תשלום הברכה כמו 'על נטילת ידים' או 'בורא פרי העץ' וכיוצא הכל במלכות.
וענין המשכת השפע לחג"ת כדי שיוכלו לעלות מ"ן בלשון הרע"מ (רעא, א-ב) וְרָזָא דְּאִלֵּין בִּרְכָאן לְאַתְּעָרָא מֵעֵילָּא לְתַתָּא, בְּרָזָא דָּא, בָּרוּךְ - דָּא רָזָא דִּמְקוֹרָא עִלָּאָה מִכֹּלָּא, לְאַרְקָא וּלְאַמְשָׁכָא וּלְאַנְהֲרָא כָּל בּוֹצִינִין...אַתָּה - לְבָתַר שָׁארֵי לְאִתְגַּלְיָיא... דָּא רָזָא דִּימִינָא...יְהוָֹה - דָּא רָזָא דְּאֶמְצָעִיתָא... אֱלֹהֵינוּ - דָּא סִטְרָא דִּשְׂמָאלָא, דְּכָלִיל בִּימִינָא, וִימִינָא בֵּיהּ, וְאִתְכְּלִילוּ דָּא בְּדָא, לְמֶהֱוֵי חַד. וְעַד הָכָא, אִתְקְשָּׁרוּ בִּרְכָאן, דְּכֵיוָן דְּאִלֵּין אִתְבָּרְכָאן, כֻּלְּהוֹן דִּלְתַּתָּא אִתְבָּרְכָאן. לְבָתַר דְּאִינּוּן אִתְבָּרְכָאן, וְנַטְלֵי בִּרְכָאן לְגַרְמַיְיהוּ, אִתְהֲדָרוּ כְּלִילָן כְּחַד לְהַהוּא מְקוֹרָא וכו' עיי"ש.
וענין 'מטבע ברכה' נקשר במהלך תורה דידן, אומנם לא לפרטי פרטיו אך לסדר הכולל. באות ה' רבנו מבאר אַךְ מִי שֶׁכְּבָר נִשְׁקָע בְּאֵלּוּ הַמּוֹתָרוֹת, יֵשׁ מַיִם שֶׁהוּא מְטַהֵר מִזֹּאת הַטִּנֹּפֶת...וְאֵלּוּ הַמַּיִם, הֵם בְּחִינַת מַחֲלֹקֶת...כִּי מִכָּל מַחֲלֹקֶת נַעֲשֶֹה סֵפֶר, בְּחִינַת שְׁאֵלוֹת וּתְשׁוּבוֹת...כִּי עַל יְדֵי הַתְּשׁוּבָה, עַל יְדֵי זֶה נִתְחַדְּשִׁים אֶצְלוֹ כַּמָּה סְפָרִים... וְעַל יְדֵי זֶה נִמְתָּקִים כָּל הַצִּמְצוּמִים, שֶׁהֵם הַדִּינִים. וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ אֵיזֶה דִּין וְצִמְצוּם, נִמְתָּק עַל יְדֵי זֶה, עַל יְדֵי תִּקּוּן אֱמוּנַת חֲכָמִים, שֶׁעַל יְדֵי זֶה נִתְרַבִּין הַסְּפָרִים שֶׁל הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה...אַךְ יֵשׁ חָכְמָה עִלָּאָה, שֶׁכָּל הַחָכְמוֹת כְּלוּלִים שָׁם, וּמְקַבְּלִין מִשָּׁם, וְעַל כֵּן שָׁם נִמְתָּקִים כָּל הַדִּינִים... וּשְׁלֵמוּת הַתּוֹרָה, הִיא עַל יְדֵי תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. כִּי תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב אֵין לָהּ שְׁלֵמוּת, כִּי אִם עַל יְדֵי תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה...וְכָל הַצִּמְצוּמִים שֶׁבָּעוֹלָם, כֻּלָּם נִרְשָׁמִים בְּאֶבֶן שְׁתִיָּה, שֶׁמִּמֶּנּוּ הֻשְׁתַּת הָעוֹלָם, וְכֻלָּם מְקַבְּלִים מִמֶּנּוּ. וְשָׁם הַמְתָּקַת כָּל הַדִּינִים, כִּי הוּא בְּחִינַת חָכְמָה עִלָּאָה, בְּחִינַת קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים...וּכְשֶׁהַתּוֹרָה יֵשׁ לָהּ שְׁלֵמוּת עַל יְדֵי הַסְּפָרִים כַּנַּ"ל, אֲזַי מְקַבֶּלֶת מֵחָכְמָה עִלָּאָה, בִּבְחִינַת לוּחוֹת הָאֶבֶן, בְּחִינַת אֶבֶן שְׁתִיָּה. וַאֲזַי מַשְׁפַּעַת בְּכָל הַחָכְמוֹת, וְנִמְתָּקִים כָּל הַדִּינִים. בִּבְחִינַת (תְּהִלִּים כ) "יִשְׁלַח עֶזְרְךָ מִקֹּדֶשׁ", שֶׁעִקַּר הָעֵזֶר וְהַיְשׁוּעָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת הַמְתָּקַת הַדִּינִים, הוּא מִקֹּדֶשׁ, הַיְנוּ עַל יְדֵי הַשֵֹּכֶל שֶׁנִּקְרָא קֹדֶשׁ כַּיָּדוּעַ וכו'.
דבתחלת התורה מבאר רבנו שכשפוגמים באמונת חכמים נדון במותרות היינו בפסולת האכילה. ובאמת שמחטא אדם הראשון שפגם באמונת חכמים (כמבואר בלקו"ה פקדון ה ועוד) כל האכילות שבעולם נאחז בהם טוב ורע, שבכל אכילה יש פסולת. ובכללות אדה"ר גרם חידוש השבירה ועל כן כל האכילות הם בבחינת 'שבירה' וצריך לתקן אכילתו וכל עניניו ע"פ התורה. והתקון ע"פ התורה תלוי בחכמים. ועל כן הפוגם באמונת חכמים נדון במותרות, שנשאר במציאות 'השבירה' ועל כן כל אכילתו היא בבחינת מחלוקת שמתגברים הניצוצות השבורים ואין בהם שלום [וכמבואר היטב בתורה עה עיי"ש].
וכיון שפגם אמונת חכמים היא הגברת השבירה בחינת מחלוקת. על כן תיקונו 'מדה כנגד מדה' שמתגבר כנגדו המחלוקת. והוא צריך לשוב בתשובה. ומגלה לנו רבה"ק שהמחלוקת היא מלמעלה בבחינת וזרקתי עליכם מים טהורים וגו' ועי"ז חוזר בתשובה וכו'.
וזהו סדר מטבע ברכה. שכשאדם רוצה לאכול מאכל הוא צריך לתקנו מבחינת מחלוקת שלא יתגברו המותרות. וסדר התקון הוא שצריך בתחלה להמשיך שפע מיחוד חיצוניות או"א לתת כח בזו"ן לעלות מ"ן. שזה בחינת המשכת 'וזרקתי עליכם מים טהורים' וממשיך בחינת זו לחג"ת שהם ימין שמאל ואמצע וע"י אמירת 'ברוך אתה הוי"ה אלקינו' הריהו ממשיך מ'ברוך' בחינת וזרקתי עליכם מים טהורים ומאחד את חג"ת להיות אחד בחינת 'עמודא דאמציעתא' שמאחד הימין והשמאל והאמצע לאחד והריהם בבחינת 'אנן בחביבותא'. ועי"ז יש בכחם לעלות לבינה. שזהו בחינת 'תשובה' ששבים ועולים למקורם בחינת בינה בחינת קדשי הקדשים אבן השתיה. וע"י העלאת המ"ן נמשך מ"ד המתאחדים במ"ן שעלו. היינו שע"י התשובה שלו גורם שימשך הארת שכל הכולל לשכלים הפרטים, היינו המשכת שפע או"א לחג"ת ומשם למלכות ומשם לכל העולמות ועי"ז נמשך שפע וברכה לכל העולמות. היינו המתקת כל הצמצומים שהם הדינים. [וזהו בחינת להוציא לאור משפט ועפי"ז אפשר שבדיקא מתחיל הרע"מ בפסוק והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה וגו' ותכף מבאר ענין כוונת הברכה. כיון שכוונת הברכה הוא הסדר של הוצאת משפט לאור של הוצאת השכלים הפרטים מבחינת שכל הכולל בלי אחיזת השבירה].
נמצא מבואר ע"פ הנ"ל שמטבע ברכה הוא תקון להנצל מבחינת המותרות הנאחזות במאכל. ונצרכת גם למי שלא שקע במותרות, בכדי להנצל מאחיזת המותרות שיש במאכלים מחטא אדה"ר. ומי שנשקע במותרות אזי מתחדש עליו סדר התקון כפי הסדר הנזכר בדברי רבנו שמתגבר עליו מחלוקת ושב בתשובה וכו'.
עוד ברע"מ שם מענין הלכות סעודה ואחד מהדברים הוא סוד 'בעל הבית בוצע' ומבאר שם (רעב, א) וְאֹרַח רָזָא, בַּעַל הַבַּיִת בּוֹצֵעַ, דָּא עַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא, דְּאִיהוּ קַו הָאֶמְצָעִי. וּבְשַׁבָּת צָרִיךְ לִבְצוֹעַ מִשְּׁנֵי כִּכָּרוֹת, דְּאִינּוּן ה' ה'. בַּעַל הַבַּיִת, דָּא ו' דְּאֶמְצָעִיתָא. ובקשרי תורה דידן מתבאר שבעה"ב שהוא בחינת עמודא דאמציעתא הוא דיקא בוצע בכדי שתהיה האכילה בלי אחיזתה המותרות הנמשכים מהקצוות של הנטיה לימין ושמאל. וכן מה שאומר שבשבת הב' ככרות הם כנגד ה' ה' שהם אימא ומלכות ובעה"ב ו' באמצע בחינת ז"א העומד בין אימא למלכות. כי הוא בחינת עמודא דאמציעתא שמקבל מבחינת אימא ומוציא למלכות וזהו ענין להוציא לאור משפט. שמדת המשפט עמודא דאמציעתא היא 'מקבלת ומוציאה' היינו מקבל מאימא ומוציא למלכות וזהו כלשון רבנו באות א - כִּי כָל הַלִּמּוּדִים שֶׁהָאָדָם לוֹמֵד, צָרִיךְ שֶׁיְּקַבֵּל וְיוֹצִיא מֵהֶם מִשְׁפְּטֵי אֱמֶת וכו'. ובקשרי התורה צריך השכל הפרטי לקבל משכל הכולל ולהאיר לצמצומים שהם הדינים בחינת המלכות בחינת דינא דמלכותא דינא. ועיי"ש עוד שהבציעה היא 'כזית וכביצה' כנגד י' דהוי"ה וי' דאדני' היינו המשכת הארת י' דהוי"ה בחינת אבא שכל הכולל עד לי' דאדני ששם אחיזת הדינים. וזהו בחינת 'אמונת חכמים' לקשר י' דאדני' מדת אמונה לחכמה בחינת אבא. -
באות ו מביא רבנו את דברי הזוהר (פקודי רנד) כִּי כֻּלָּם בְּמַחֲשָׁבָה אִתְבְּרִירוּ.
כדאי לעיין בכללות דברי הזוהר שם המדבר מענין עשרה הרוגי מלכות ובראשם ר"ע. ובזה נקשרים הדברים לסוף תורה דילן מענין ר"ע וחבריו ורשב"י וחבריו שהם התקון. והעולה מהדברים שם שדיקא ע"י שר"ע וחבריו מסרו נפשם על קדוש ה' ותקון בחינת מ"ן דבינה ומלכות עי"ז יש באפשרותנו להעלות מ"ן ולהמשיך מ"ד. וכפי זה מתקבלת הבנה חדשה בענין הריגת ר"ע 'וחבריו' ועל כן לא אמר רבנו ר"ע 'ותלמידיו' כי בנקודת 'חבריו' שהם עשרה הרוגי מלכות יש בחינה שאנו נבנים ע"ג המסירות נפש שלהם שלא היה אפשר לתקן זאת כי אם ע"י מס"נ. ואינו מפגם חוסר ההתכללות. ואדרבה כל ההתכללות שלנו הוא ע"י המס"נ שלהם. וביותר שר"ע הוא בעל המימרא דואהבת לרעך כמוך זהו כלל גדול שבתורה. וממילא ודאי שמצד עצמו היה בסוד ההתכללות וההתקשרות אלא שהוכרח למסור נפשו בסוד 'אהבה' שיצאה נשמתו ב'אחד' גי' אהבה בכדי שרשב"י ותלמידיו וכלל ישראל אחריהם יזכו לבחינת אנן בחביבותא תליא.