פרשת השבוע.

[נחום בקר]

כל חברי 'לטייל בתורתו' הולכים עם התורה הזמנית.
ובודאי כל המטיילים זוכים למצוא את התורה הזמנית בחלקי התורה שהם לומדים. ומתחדשים לו חידו"ת שהם סוד תורה שבע"פ המשלימה את התורה שבכתב לקבל מחכמה עילאה כמבואר באות ו. והחידושים הם מנ'חל נ'ובע מ'קור ח'כמה. שהוא סוד חכמה עילאה היוצא ממקור החכמה כפשוטו. והנחל נובע בלי הפסקה ואדרבה בכל עת גואים מי הנחל ביותר ויותר בבחינת (יואל ד, יח) וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְהַגְּבָעוֹת תֵּלַכְנָה חָלָב וְכָל אֲפִיקֵי יְהוּדָה יֵלְכוּ מָיִם וּמַעְיָן מִבֵּית יְהֹוָה יֵצֵא וְהִשְׁקָה אֶת נַחַל הַשִּׁטִּים. שעל מעין זה התנבא יחזקאל (מז, א-ה) וַיְשִׁבֵנִי אֶל פֶּתַח הַבַּיִת וְהִנֵּה מַיִם יֹצְאִים מִתַּחַת מִפְתַּן הַבַּיִת קָדִימָה כִּי פְנֵי הַבַּיִת קָדִים וְהַמַּיִם יֹרְדִים מִתַּחַת מִכֶּתֶף הַבַּיִת הַיְמָנִית מִנֶּגֶב לַמִּזְבֵּחַ. וַיּוֹצִאֵנִי דֶּרֶךְ שַׁעַר צָפוֹנָה וַיְסִבֵּנִי דֶּרֶךְ חוּץ אֶל שַׁעַר הַחוּץ דֶּרֶךְ הַפּוֹנֶה קָדִים וְהִנֵּה מַיִם מְפַכִּים מִן הַכָּתֵף הַיְמָנִית. בְּצֵאת הָאִישׁ קָדִים וְקָו בְּיָדוֹ וַיָּמָד אֶלֶף בָּאַמָּה וַיַּעֲבִרֵנִי בַמַּיִם מֵי אָפְסָיִם. וַיָּמָד אֶלֶף וַיַּעֲבִרֵנִי בַמַּיִם מַיִם בִּרְכָּיִם וַיָּמָד אֶלֶף וַיַּעֲבִרֵנִי מֵי מָתְנָיִם. וַיָּמָד אֶלֶף נַחַל אֲשֶׁר לֹא אוּכַל לַעֲבֹר כִּי גָאוּ הַמַּיִם מֵי שָׂחוּ נַחַל אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵר.
וחלק התורה שבו כולם שווים בלימודם הוא 'פרשת השבוע'. ובודאי שכ"א מהלומדים מתחדשים לו רעינות ב'פרשת השבוע' ע"פ התורה הזמנית. על כן הצעתי לחברי הפורום אם יכולו לשתף את החברים ברעיונות והחידושים שיוצאים להם בפרשת השבוע ע"פ התורה הזמנית. ויתקיים בנו 'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר' הנזכר באות ה.

[נחום בקר]

בתחלת פרשת פנחס (במדבר כה, יא) פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי.
ופרש"י פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן - (סנהדרין פב. סוטה מב) לפי שהיו השבטים מבזים אותו הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לע"א והרג נשיא שבט מישראל לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן.
ובגמ' (סנהדרין פב, א) אמר רב חסדא הבא לימלך אין מורין לו.... הלך שבטו של שמעון אצל זמרי בן סלוא אמרו לו הן דנין דיני נפשות ואתה יושב ושותק מה עשה עמד וקיבץ עשרים וארבעה אלף מישראל והלך אצל כזבי אמר לה השמיעי לי...תפשה בבלוריתה והביאה אצל משה אמר לו בן עמרם זו אסורה או מותרת ואם תאמר אסורה בת יתרו מי התירה לך נתעלמה ממנו הלכה געו כולם בבכיה....וכתיב וירא פנחס בן אלעזר מה ראה אמר רב ראה מעשה ונזכר הלכה אמר לו אחי אבי אבא לא כך לימדתני ברדתך מהר סיני הבועל את כותית קנאין פוגעין בו אמר לו קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא...התחילו שבטים מבזין אותו ראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת כוכבים והרג נשיא שבט מישראל בא הכתוב ויחסו פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה הקדם לו שלום שנאמר לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום וראויה כפרה זו שתהא מכפרת והולכת לעולם... וברש"י ד"ה אבי אמו... ואמרו בסוטה פוטיאל זה בנו של יוסף שפטפט ביצרו,
וברמ"ע מפאנו (גלגולי נשמות אות כ ערך כזבי) וזמרי הוא רבי עקיבא והוא תקונו, וכזבי תיקונה במטרוניתא, וזמרי הוא היה בן דינה קודם שנשאה שמעון, והכ"ד אלף שהמית משבט שמעון בשכם, הם הכ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו שלא חלקו כבוד זה לזה, בזכרם עון שטים שלא הוטהרו ממנו, עד אשר יחדיו יכלו ומתו מותא תניינא.
ויתבארו הדברים כמין חומר בראי תורה דידן.
א. העון היה בנחל 'שטים' שדחז"ל שהוא מלשון 'שטות', והשוטה הוא היוצא מדרך 'הישר' כמו 'יוצא מהשיטה' שיוצא מהשורה. והוא פגם המשפט שנוטים לימין או לשמאל.
ב. מבואר שזמרי התווכח עם משה רבנו בהלכה 'זו מי התירה לך'. והוא פגם אמונת חכמים. ושורש הפגם מושרש במעשה שכם שלא נטלו 'שמעון ולוי' עצה מיעקב אבינו שהוא בחינת משפט עמודא דאמציעתא והלכו והרגו כ"ד אלף איש ע"פ דעתם. והוא גם פגם אמונת חכמים. ומזה נמשך שבמעשה שטים פגמו אלו הכ"ד אלף משבט שמעון בדרך 'שטות' שיצאו חוץ לשיטה בב' עבירות שהיה שם ענין 'נאוף ופעור שהוא ע"ז' שהם נטיה לימין בחינת ניאוף דישמעאל, ונטיה לשמאל בע"ז דעשו.
ג. יש להאיר שמה שנכשלו דיקא בע"ז 'דפעור' שעבודתה היא שמוציאים צואה ע"ג הע"ז. מורה על העונש של פגם אמונת חכמים שנדון בצואה.
ד. מחמת זה התעורר חמתו של הקב"ה. שהוא התעוררות הצמצומים שהם הדינים כאשר לא מקבלים את הארת השכל הממתיק. והחלה המגפה.
ה. לסלק המגפה צוה ה' שיהרגו את החוטאים (במדבר כה, ד-ה) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַיהֹוָה נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף יְהֹוָה מִיִּשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר. שצוה השי"ת את משה לקחת את 'ראשי העם' שהם 'השופטים' הנזכרים בפסוק ה. שהם המנהיגים של העם והם ימשיכו הארת המשפט לתקן פגם 'שטים' והוא ע"י הוצאת המשפט לאור וזהו בחינת 'נגד השמש' המרמז על הארת החכמה.
ו. ואזי בא זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני. (שהיה בגיל ר"נ לכה"פ כדברי המהרש"א). והוא בא בכח 'זקנה' שבו, והתווכח עם משה בהלכה, והתגבר בחינת מנהיג שאינו ראוי ד שלימודו מבחינת מותרות וזהו שאחז"ל 'שתפסה בבלוריתה' שהשערות הם מותרות (עיין תורה סד) כנגד משה רבנו מנהיגם של ישראל. ונתעלמה הלכה.
ז. געו כל העם בבכיה זה בחינת תקון 'מותרות' כידוע שהדמעות הם מותרי המרה שחורה (עיין תורה נא) שממנה התגברות התאווה דנחל שטים. ובתרגום יונתן שקראו ק"ש (עיין תורה לו) היינו התחזקות באמונה לתקן פגם אמונת חכמים שהתגברה.
ח. אזי נזכר פנחס ואמר למשה 'לא כך למדתני' וכו'. ולשון רש"י עה"ת 'מקובלני ממך' היינו שזכה 'לקבל ולהוציא מלימודו משפטי אמת הנהגות ישרות' כלשון רבנו באות א.
ט. אמר לו משה 'קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא' שיהיה הוא השליח לקיים הלכה זו. היינו שכיון שהוא זכה להוציא משפטי אמת הללו סימן שהוא השכל הפרטי השייך להמתיק הצמצום והדין של התעלמות ההלכה שהיתה שם. ובפרט שזו הלכה ואין מורין כן. היינו שהיא הלכה שרק מי שמוציא אותה מקנאות לבו הנקי יכול לנהוג אותה.
י. הלך פנחס והרגו לזמרי ברומח וכיוון דקרתם כמבואר בגמ' סנהדרין עיי"ש שיראו כולם שהריגתם היא בבחינת 'משפטי אמת' וברמז הרומח הוא סוד 'הנהגות ישרות' וכפי שלגבי דואג ודוד בא יתרא ונעץ 'חרב' וכו'.
יא. אח"כ ביזו השבטים ראו בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים וכו'. שרצו להפיל דופי 'במשפטי אמת' של פנחס. ורצו לומר שזה בא מבחינת 'מותורות' שהרי אבי אמו פיטם עגלים לע"ז שנמשלה לצואה.
יב. בא הכתוב ויחסו אחר אהרן הכהן. לומר שלא רק שמשפטו משפטי אמת. אלא שזכה להמשיך משפטו מבחינת 'שכל הכולל' וכמבואר בלקו"ה על תורה דידן שהכהן גדול הוא בחינת 'שכל הכולל' של ישראל.
יג. וזהו שחז"ל דרשו 'פוטיאל' בן של יוסף הצדיק שפטפט ביצרו. היינו שזכה פנחס להציל ישראל מגזרת 'נחל שטים' של ההליכה אחר שטות. בכח יוסף הצדיק שפטפט ביצרו וזכה לבחינת יסוד עמודא דאמציעתא של הלך אחר רוח שטות, וזכה לרוח חכמה ובינה כמ"ש אין נבון וחכם כמוך. ומהארה זו הוציא פנחס את לימודו והציל ישראל מפגם שטים.
יד. וזהו שאחז"ל שראויה כפרה זו שתכפר לעולם. כי שורש כפרה זו היא בשכל הכולל שהיא הממתיקה 'לעולם' את כל הצמצומים שהם הדינים.
טו. ובשכר זה 'הנני נותן לו את בריתי שלום'. שהוא סוד המשכת אור השכל לצמצום שעי"ז נשלמים הדברים.
טז. וזהו שנקרא בלשון 'ברית' שאף בברית מסלקים הערלה בחינת המותרות. ופרועים הפריעה שישמש לקודש ליסוד הנקרא שלום.

[נחום בקר]

לאחר המגפה מצווה השי"ת את משה (במדבר כו, א-ב) ויהי אחר המגפה...שאו את ראש בנ"י...לבית אבותם וגו'. וכשסופרים את ישראל מתחיל שמות המשפחה באות ה ומסיים באות י ופרש"י (פסוק ה) משפחת החנכי - לפי שהיו האומות מבזין אותם מה אלו מתיחסין על שבטיהם סבורין הם שלא שלטו המצריים באמותיהם אם בגופם היו מושלים קל וחומר בנשותיהם לפיכך הטיל הקב"ה שמו עליהם ה"א מצד זה ויו"ד מצד זה לומר מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם וזהו הוא שמפורש ע"י דוד (תהלים קכב) שבטי יה עדות לישראל. השם הזה מעיד עליהם לשבטיהם.
ובפסוקים נג-ו. לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת. לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ. אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ. עַל פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ בֵּין רַב לִמְעָט.
ולאחר מכן (כז, א והלאה) פרשת בנות צלפחד ובפסוק ה - וַיַּקְרֵב משֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי יְהֹוָה. ומצווה השי"ת (בפסוק ח) וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ וגו' שאר דיני ירושה. ובפסוק יב וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.
ובראי תורה דידן יתפרש סדר הפרשה. שאחר המגפה והמשכת הכפרה ע"י פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן שהתעורר המשכת 'השכל הכולל' של כח הכהונה גדולה שעל כן מייחסו עד אהרן. מצוה השי"ת למנות את ישראל לפרטיהם. להאיר בשכלים הפרטים את הכח להמתיק הצמצומים. וזהו שאומר 'לבית אבותם' המורה על הארת 'החכמה' בחינת 'אב בחכמה' (ובבחינת חכמה פרצוף אבא). וזהו שחותם השי"ת שם י"ה שהוא השם של המוחין על כל משפחה ומשפחה. להורות שלא שלטו בהם המצרים ועומק דחז"ל שעם ישראל ירד למצרים להזדכך מזוהמת הנחש כידוע. והיו מונים אותם האומות שלא די שלא הזדככו אלא הוסיפו זוהמא על זוהמא וזהו שהיו אומרים להם 'ששלטו בנושתיהם' כשם שהנחש הטיל זוהמא בחוה (ויש להוסיף שמונים אותם בתוספת בחינת 'עצת נשים' כששם שאדה"ר הלך אחר עצת חוה אשתו). וכנגד זה חתם השי"ת שם י"ה בשמות המשפחות להורות שהם מאירים באור השכל.
ולזה נסמך תכף 'לאלה תחלק הארץ' כידוע ארץ בחינת מלכות. ובפרט א"י שהיא סוד האמונה. וזהו שלאלה שיש בהם כח להמשיך הארת השכל תחלק הארץ כי הם יכולים להמתיק הצמצומים הנאחזים בארץ וכפי שמבאר ר' נתן שעקר אחיזת הצמצומים הוא בבחינת עפר בחינת ארץ.
והחלוקה היתה על פי הגורל. וסוד הגורל הוא ההנהגה העליונה שמעל השכלים הפרטיים (כמבואר בלקו"ה כמה פעמים לענין גורל השעירים דיו"כ). כי כח השכלים הפרטיים לתקן הצמצומים שנאחזים בארץ הוא בכח השכל הכולל. ועל כן על 'פי' הגורל דיקא תחלק הארץ שיאיר הגורל בבחינת 'פי'.
ולזה נסמך תכף טענת בנות צלפחד. שאע"פ שהם בנות בחינת 'עצת נשים' שאין להם כח להמשיך אור השכל. אך אעפ"כ הם רוצות לקבל חלק אביהם וחלק בכורותו וכו' שטענו שיש כח להמשיך אור המשפט אור השכל בכח אביהם. וכמבואר באות א שלפעמים מקבל אדם שכל בשביל להאיר לאחרים ההולכים אחר דעתו. וממילא הם שייכים בחלוקת הארץ בכח השכל של אביהם וכו' וברש"י הביא דחז"ל ש'חכמניות היו' ועולים הדברים יפה שזכו שיאיר בהם אור החכמה.
וטענתם היתה שאם אינם חשובות כבן שתתיבם אמם. וסוד היבום הוא שעולים ומקבלים משורש החכמה ומשם ממשיכים חזרה נשמת המת. וכפי זה טענתם היתה שממ"נ או שהם עצמם מקבלים בכח השכל הכולל הארת שכל אביהם ואל"כ שתתייבם אמם וימשיכו שכל הפרטי של צלפחד ע"י אחיו ביבום.
ואומרת התורה ויקרב משה את משפטן וגו' והנו"ן של משפטן גדולה. ובראי תורה דידן הנו"ן הגדולה היא כנגד מה שרצו להמשיך אור השכל הכולל שהוא סוד משפטן בנו"ן רבתי.
ואמר השי"ת 'כן בנות צלפחד דוברות' וגו' ועיין בבעה"ט...שהיו מלאות רוח אלהים וחכמה כים שהוא מלא. והוא כנ"ל שהאיר בהם אור החכמה, ועל כן זכו שתכתב פרשה זו על ידם. ואפשר להוסיף שזהו שהזכיר הלשון 'דוברות' שזכו להאיר בחינת 'דבר' בחינת הארת הכתב. וזהו 'שנכתבה' פרשה זו על ידן דיקא.
וציווה השי"ת 'והעברתם נחלתו לבתו' שכשאין בן אזי כח אור השכל של האבא עובר לבת שגם היא יכולה לקבל אור השכל של האבא וכנ"ל שפעמים אור המשפט מאיר באלו שמצד עצמם אין להם כח להוציא משפט לאור ומקבלים אותו מאחר.
ותכף לזה סמכה התורה שאמר השי"ת למשה רבנו לעלות ל'הר העברים' שהוא הר נבו אע"פ שקיום ציווי זה היה רק סמוך להסתלקותו. ומשם ראה את כל הארץ. והיינו שאע"פ שמשה רבנו נענש לא להכנס לארץ מחמת מי מריבה שלא המשיך תקון הדבור בשלמות בתוך בנ"י. אעפ"כ אומר השי"ת למשה שיעלה אל 'הר העברים' שהוא בחינת 'שכל הכולל' שמשם הוא כח 'העברת נחלה' ויראה את כל הארץ שהוא בדרך נס. ועיין בבעה"ט שראה תוך המעורות וכל מטמוניות וכו' והוא בכדי שיאיר כעת אור השכל הכולל בארץ. שאע"פ שלא זכה להכנס לא"י. אך כלל ישראל שנכנסו צריכים שקודם לכן יאיר משה רבנו את ארץ ישראל בראיה של שכל הכולל (ויש להאריך בזה וכו').
ותכף לזה מבקש משה רבנו מהשי"ת יפקוד ה'...איש על העדה. היינו שיהיה מי שיאיר השכלים הפרטיים וכו' ומצוהו השי"ת שיסמוך את יהושע ודיקא ע"י הסמיכה מקבל יהושע כח להמשיך הארת שכל הכולל של משה בעם ישראל
ובבעה"ט (כז, טז-יז) עה"פ יפקוד ה' וגו' אשר יצא לפניהם וגו' באלו הפסוקים יש כ"ח תיבות וכו'. ובראי תורה דידן הוי כ"ח תיבות רמז על הסמיכה שהיא בידים שיש בהם כ"ח פרקין. והם כנגד כ"ח אתוון דמע"ב שפרש"י בתחלת בראשית שפתח בבראשית מחמת כח מעשיו הגיד לעמו שלא יאמרו או"ה גזלנים אתם וכו'. ויבואר היטב ע"פ תורה דידן שכאשר סומכים בידים את המנהיג האמיתי מאיר הכתב וכו' ונכנעים או"ה תחתנו ככל המבואר באות ב. [ושי להאריך בזה יותר].

[נחום בקר]

פרשת מטות מסעי - על פרשת מסעי יש לקו"ה פקדון ה' באריכות כל ענין המסעות שנהפכים לתורה.
א. בתחלת פרשת מטות (ל, ב) (ב) וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה. ופרש"י - זה הדבר - (ספרי) משה נתנבא (שמות יא) בכה אמר ה' כחצות הלילה. והנביאים נתנבאו בכה אמר ה' מוסף עליהם משה שנתנבא בלשון זה הדבר (ספרי נדרים עז).
נבואת 'כה' זה בחינת שכלים הפרטיים, ועל כן גם פרוש הנבואה יותר קשה וצריך את הבנת הנביא שקיבל את הנבואה שהיו מקבלים בחידות. משא"כ מרע"ה שהתנבא ב'זה' הדבר וגו' באספקלריא המאירה היינו מבחינת שכל הכולל על היה 'במראה' ולא בחידות. ומובן הדבר לכל ישראל בפשיטות. כי היא נבואה מבחינה 'כללית' יותר השייכת לכאו"א.
וכפי זה אפשר לבאר שמש"כ בתחלת הפסוק 'אל ראשי המטות לבני ישראל' היינו שמשה רבנו מקבל בחינת 'זה' הדבר להאירו לכל ראשי המטות. בחינת שכל הכללי המאיר לכל השכלים הפרטיים.
וזהו 'זה' הדבר שעולה למנין י"ב כמנין י"ב אבני יעקב שמתאחדים לאבן אחת.
וזהו גופא הענין שסתם התרת נדר היא בג' הדיוטות או ביחיד מומחה. ג' הדיוטות זה בחינת בי"ד לבוא לבחינת עמודא דאמציעתא בחינת משפט ועי"ז מתירים הנדר שחל במלכות (עיין ברע"מ פינחס רנה, א) שאע"פ שאיתא בזוהר שנדר בחיי המלך הוא בבחינת בינה באמת הוא חל בבחינת מלכות. ועל כן ההתרה מבחינת 'משפט' בי"ד של ג'. או ביחיד מומחה היינו שכל הכולל שלמעלה מבחינת משפט עמודא דאמציעתא.
ב. לא, ה-ו. (ה) וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא. (ו) וַיִּשְׁלַח אֹתָם משֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ. ופרש"י - אותם ואת פינחס - מגיד שהיה פינחס שקול כנגד כולם... וכלי הקדש - זה הארון והציץוכו'
והוי י"ב אלף חילים כנגד י"ב אבני יעקב, ופינחס ההולך עמהם כנגד שכל הכולל וזהו שפרש"י ששקול כנגד כולם. ולוקח עמו 'הארון והציץ' בחינת שכל הכולל קה"ק אבן השתיה.
ג. שם פסוק (כא) וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת משֶׁה. ופרש"י - ויאמר אלעזר הכהן וגו' - לפי שבא משה לכלל כעס בא לכלל טעות שנתעלמו ממנו הלכות גיעולי נכרים וכן אתה מוצא בשמיני למלואים שנא' (ויקרא י) ויקצוף (משה) על אלעזר ועל איתמר בא לכלל כעס בא לכלל טעות וכן (במדבר כ) בשמעו נא המורים ויך את הסלע ע"י הכעס טעה.
הכעס שגורם השכחה נמשך מבחינת העשנים הסרוחים שהשאיר בלעם בעולם 'בעצת נשים' שלו. וזה גרם כעס למשה (עיין תורה מג).
ולמעשה לימדם אלעזר הלכות טבילת והגעלת כלים. והוא ענין קדושת המאכלים שיהיו ראוים להמשיך מזון זך ונקי וכו' וככל המבואר בהלכות הכשר כלים הלכה ב המיוסדת על תורה דידן עיי"ש.
ד. שם פסוק נ-(נ) וַנַּקְרֵב אֶת קָרְבַּן יְהֹוָה אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְלִי זָהָב אֶצְעָדָה וְצָמִיד טַבַּעַת עָגִיל וְכוּמָז לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵינוּ לִפְנֵי יְהֹוָה...(נד) וַיִּקַּח משֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶת הַזָּהָב מֵאֵת שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְהַמֵּאוֹת וַיָּבִאוּ אֹתוֹ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי יְהֹוָה.
ופרש"י - וכומז. דפוס של בית הרחם לכפר על הרהור הלב של בנות מדין.
ומבואר שדיקא מבחינת 'המחלוקת' הרוחנית שהיתה להם היינו 'הרהור הלב' את זה הם העלו לקדושה עד שנעשה מזה 'זכרון לבנ"י לפני ה'' וזה בבחינת אז נדברו יראי ה'...ספר 'זכרון' לפני ה'.
ה. לב, לב. נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי יְהֹוָה אֶרֶץ כְּנָעַן וְאִתָּנוּ אֲחֻזַּת נַחֲלָתֵנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן. ידוע מר' צבי חשין ש- נ'חנו נ'עבר ח'לוצים ל'פני י'הו"ה עולה ר"ת גי' נחמ"ן (ואכמ"ל להאריך בסודות הטמונים בזה). אך הנוגע לתורה דידן. שהרבי ההגון הוא הכובש את א"י ומחזיר את עם ישראל לא"י. וכובש בחו"ל את טומאת ארץ העמים להיותה בקדושת א"י (עיין תורה כ ותורה עח תנינא). וזהו בחינת 'ואתנו אחוזת נחלתנו מעבר לירדן' שבכח המשכת קדושת א"י זוכים להכניע העכו"ם להיות תחת ישראל. ואזי אנו אוחזים אף מעבר לירדן היינו חוץ לגבולות א"י.
ו. לד, יז. אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִנְחֲלוּ לָכֶם אֶת הָאָרֶץ אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן. ופרש"י - כל נשיא ונשיא אפוטרופוס לשבטו ומחלק נחלת השבט למשפחות ולגברים ובורר לכל אחד ואחד חלק הגון. ומה שהם עושין יהיה עשוי כאלו עשאום שלוחים וכו'.
כי ראשי העם הם אלו שממשיכים השכלים להמתיק הצמצומים ויודעים להנחיל חלקו של כאו"א כפי שכלו שיוכל להמתיק הצמצום הנאחז בזה המקום.
ז. לה, יד. אֵת שְׁלשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וְאֵת שְׁלשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה. ופרש"י - אף ע"פ שבארץ כנען ט' שבטים וכאן אינן אלא שנים וחצי השוה מנין ערי מקלט שלהם משום דבגלעד נפישי רוצחים דכתיב (הושע ו) גלעד קרית פועלי און עקובה מדם.
שבארץ ישראל מאירים ידי ה' בבחינת כח מעשיו הגיד לעמו. והם מאירים בכתב ונמשך חיים בבחינת עץ חיים היא למחזיקים בה. ואילו בעבר הירדן שפחותה בקדושתה מא"י המקום גורם לחולשת הארת הכתב ומתגבר בחינת הידים ידי עשו ועל כן נפישי רוצחים (ולבאר יותר שכיון שפנו אחר הממון שלכן רצו את עבר הירדן על כן ידיהם הם לא בבחינת ידי הסמיכה אלא בכוחי ועוצם ידי עשה לי וכו' ועל כן נפגמים הידים ויש להאריך יותר).

[נחום בקר]

פרשת דברים -
א. א. אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב.
אחר כל ההליכה במדבר שממה תקנו את הדבור הפגום (וכמבואר בלקו"ה פקדן ה, יט-כג). ואומר משה לישראל 'אלה הדברים' הדבורים שנתקנו מתוך כל הליכתם במדבר.
ומתחיל להוכיחם ברמז המקומות שחטאו בהם. והתוכחה היא בחינת המחלוקת שעל ידם מתקנים את האמונת חכמים הפגומה הגורמת למותרות הגורם לחולשת הדבור (הכתב) וכו'. וזהו שבאותם מקומות פגמו או באמונת חכמים (כקרח והמרגלים) או בפגם אכילה (בהוצאת דבה על המן) או בע"ז הנמשלה לצואה (פעור ומעשה העגל).
א, ה. בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל משֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר. ופרש"י באר את התורה - בשבעים לשון פירשה להם.
אחר שמתקנים הדבור אזי מתחזק כתב ידינו ונכנעים תחתיו כל הע' לשון. וזהו שבאר להם התורה בשבעים לשון.
א, ט. וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם. ופרש"י - אפשר שלא היה משה יכול לדון את ישראל...אלא כך אמר להם ה' אלהיכם הרבה אתכם הגדיל והרים אתכם על דייניכם נטל את העונש מכם ונתנו על הדיינים וכו'.
היינו שהדיינים הם השכלים הממתיקים את כל הצמצומים שהם הדינים. ועל כן כאשר מעוותים הדין העונש מוטל על הדיינים שלא המשיכו השכלים הנכונים להמתיק הצמצומים.
א, י. יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב.
ככוכבי השמים לרוב דיקא. כי עם ישראל הם הנשמה שמנהגת כל גלגלי הרקיע.
א, יא. יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם.ועיין ברש"י.
שמשה רבנו מברך את ישראל כי הוא 'הנשמה הגדולה' שמנהיגה את כל גלגלי הרקיע שכנגדם הם כלל ישראל השכלים הפרטיים. ומסיים את ברכתו שברכתו 'אלף פעמים' הוא כנגד השגתו בבחינת 'שכל הכולל'. אך גם הוא מקבל מאסב"ה והוא יברך אתכם כאשר דבר לכם.
א, יד. וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת. ופרש"י - חלטתם את הדבר להנאתכם...שהייתם אומרים עכשיו יתמנו עלינו דיינין הרבה אם אין מכירנו אנו מביאין לו דורון והוא נושא לנו פנים.
שהוכיחם על פגם אמונת חכמים שחפצים במינוי דיינים שאינם הגונים.
א, טו. ברש"י אנשים חכמים וידועים - אבל נבונים לא מצאתי. ובספר הליקוטים לאריז"ל נבונים לא אשכח. שמעתי ממורי זלה"ה במ"ש נבונים לא אשכח, דהיינו בינה, אבל דתבונה אשכח. וזהו שנאמר (שמות ל"ו) כל אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה, וכן ואמלא אותו בחכמה ובתבונה וכו', ולא אמר בבינה, כמ"ש בס"ה כי דור דעה הוו מסטרא דיובלא, דהיינו תבונה. ולא אמר מיובלא, דהיינו בינה עצמה, אלא מסטרא דיובלא, דהיינו תבונה.
שלא מצא שכלים כוללים ממדרגת קה"ק בחינת בינה ומעלה. כי אם מבחינת תבונה שזהו החלק המתלבש בז"א כמוחין. בחינת שכלים פרטים.
א, טז. וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ.
להמשיך הארת משפט לצדק. יחוד 'משפט וצדקה' יחוד זו"ן להמשיך הארת עמודא דאמציעתא למדת צדק. שעי"ז ממתיקים הצמצומים והדינים שבמלכות הנקראת צדק.
א, יז. וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו. וברש"י תקרבון אלי - על דבר זה נסתלק ממנו משפט בנות צלפחד וכו'.
הדבר הקשה שאינכם יכולים להמתיקו בכח השכלים הפרטים תקרבון אלי לבחינת שכל הכולל. ואעפ"כ היתה תביעה על משה שהיה צריך לתלות את הוצאת המשפט בהשי"ת. (וזהו עצמו פגם מי מריבה שלא המשיך המים בתפלות ותחנונים מהשי"ת אלא בכח בחינת הכאה כמבואר מקשרי התורה ובתורה כ).
א, כב- לח. מוכיחם על פגם המרגלים וכו'. שהוא פגם אמונת חכמים. ורק יהושע וכלב שאחזו באמונת חכמים יכלו לבוא לארץ מקום האמונה. בבחינת שכן ארץ ורעה אמונה כמבואר בתורות אחרים.
ב, ב-יט. מבואר לא להלחם באדום מואב ועמון - ובליקוטים לאריז"ל בפרשתן. יש לדעת למה בז' עממין, צוה הקב"ה לא תחיה כל נשמה, ובשעיר ומואב ועמון צוה שלא להלחם בם. והענין הוא, כי ז' עממין, הם ז' קליפות של כלים הנשברים, ואז כבר יצא מהם כל הקדושה. אבל של ג"ר עדיין היה בהם קדושה, והם קני קניזי קדמוני. והוא מה שנתברר מג"ר.
גם מהם לא נחיה כל נשמה. והם שעיר עמון ומואב. שעיר רמז לראשונה, כד"א משעיר מלכם. מואב, לשון אב בחכמה. עמון, נועם בינה וכו' עיי"ש.
ובראי תורה דידן כיון שלא זכו בקדושה להשלים המשכת שכל הכולל. על כן לא בררו את בחינת ג"ר דקליפה שהם קיני קניזי וקדמוני - שעיר עמון ומואב. והיו צריכים לקנות מהם האוכל והשתיה בכסף. לברר את האכילה מהם שלא ישאר בהם בחינת מותרות (וזהו שאמרו לסיחון שיקנו מהם אוכל ומים כדרך שקנו משעיר ולא יטו ימין ושמאל).
ב, כה. הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ וְיִרְאָתְךָ עַל פְּנֵי הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן שִׁמְעֲךָ וְרָגְזוּ וְחָלוּ מִפָּנֶיךָ. ופרש"י - למד שעמדה חמה למשה ביום מלחמת עוג (ס"א סיחון) ונודע הדבר תחת כל השמים.
משה בחינת שכל הכולל המנהיג הגלגללים על כן מעמיד את החמה וכו'. ודיקא משה ויהושע שפני כמשה חמה ופני יהושע כפני לבנה מעמידים את החמה והלבנה. ובעיתוי כבישת הארץ מקום האמונה. וזה מכניע את כל או"ה תחת ממשלת ישראל

[נחום בקר]

בס"ד
פרשת ואתחנן –
(ג, כג) וָאֶתְחַנַּן אֶל יְהֹוָה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר. ופרש"י ואתחנן - אין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חנם אע"פ שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חנם לפי שאמר לו וחנותי את אשר אחון אמר לו בלשון ואתחנן... בעת ההוא - לאחר שכבשתי ארץ סיחון ועוג דמיתי שמא הותר הנדר.
ותפלה זו בכדי להכנס לארץ ישראל. ועקר מדתה של א"י לקבל הארת שכל הכולל שמדתה 'ארך אפים' (עיין תורה קנה). ועל כן מבקש להכנס במתנת חנם שהוא סוד שכל הכולל ולא מחמת 'מעשיו הטובים' שהם בחינת שכל פרטי. ובזה כיוון לתקן פגם מי מריבה שהכה בסלע בחינת המשכת המים בכח שכלו הפרטי ולא ברחמים ותחנונים של המשכת הרחמים העליונים של שכל הכולל (עיין תורה כ). והפגם במי מריבה שהתעוררה מחלוקת בחינת גבורות ופרוד (בחינת תלמידי ר"ע) והתיקון ע"י ההתכללות וההתאחדות שזהו שצוהו השי"ת ודברת אל הסלע לעיניהם בשעה שהצבור מקובצים עמו דיקא ועי"ז היה מקדש שמו יתברך בבחינת ישלח עזרך מקודש מבחינת קודש הקודשים והיו זוכים להמשכת המים בבחינת ומעין מבית ה' יצא שיצאו מים מקה"ק. ומחמת שהמשיך המים בכח השכל הפרטי שלו מחמת זה נפגם המשכת התורה כנזכר בזוה"ק שע"כ צריכים לטרוח בשמעתא ויוצאים פסקי הלכות בבחינת טיפין טיפין. היינו שכלים הפרטים ולא בבחינת שכל הכולל דתורה דע"ס. ואחר מלחמת סיחון ועוג חשב מרע"ה שהותר הנדר והתר נדרים הוא מבחינת בינה בחינת שכל הכולל על כן הפציר בתפלה לעורר בחינת שכל הכולל הנמשך בתפלה (עיין תורה כב שתפלה סוד נשמע).
(ג, כד) אֲדֹנָי יֱהֹוִה אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ. והתפלל משה לעורר בחינת משפט עמודא דאמציעתא ועל כן הזכיר 'להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה' ואיתא בזוה"ק (ואתחנן רס, ב) אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ. מַאי שֵׁירוּתָא הָכָא. אֶלָּא וַדַּאי מֹשֶׁה שֵׁירוּתָא הֲוָה בְּעָלְמָא, לְמֶהֱוֵי שְׁלִים בְּכֹלָּא... הוּא אִשְׁתְּלִים בְּגוּפָא שְׁלִים. אַהֲרֹן לִימִינָא, נַחְשׁוֹן לִשְׂמָאלָא, הוּא בֵּינַיְיהוּ. בְּגִין כַּךְ אֶת גָּדְלְךָ, מִימִינָא, דָּא אַהֲרֹן. וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה, מִשְּׂמָאלָא, דָּא נַחְשׁוֹן וכו'. ובכח מה שהשתלם בג' קווים והוא בחינת עמודא דאמציעתא רצה לתקן פגם מי מריבה שהיה שם פגם אמונת חכמים הגורם פגם המשפט.
(ג, כה) אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן. ופרש"י והלבנון - זה בית המקדש. ונקרא לבנון שמלבין עוונותיהם של ישראל. שעיקר תשוקתו של משה רבנו להשיג בחינת אבן השתיה קה"ק שכל הכולל שעל ידו ממתיקים כל הצמצומים שהם הדינים ועי"ז מתלבנים עוונותיהם של ישראל בבחינת תקון הכללי (עיין תורה כט). וזהו שמבקש 'ואראה' שעקר בקשתו הוא השגת 'ראיה' בחינת סוד העיבור בבחינת כי היא חכמתם ובינתכם 'לעיני' העמים.
(ג, כו) וַיִּתְעַבֵּר יְהֹוָה בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה. ופרש"י ד"א רב לך הרבה מזה שמור לך רב טוב הצפון לך. ובאריז"ל (שער הפסוקים) עוד נוכל לפרש, במה שנתבאר אצלינו, בפסוק דודי ירד לגנו, כי כשהשי"ת לוקח הצדיקים מן העוה"ז, הם נעשים לו מלבוש אחד, והוא מתעבר ומתלבש בתוכם, וזהו ויתעבר ה' בי למענכם, כי בחטאתיכם נאספתי מן העולם קודם זמני. והנה י"ב חודשים הם בשנה, כמנין ו"ו במילואה. וכשהשנה מעוברת, היא מן י"ג חדשים, והוא בסוד וא"ו, והנה משה הוא בסוד וא"ו, שהוא בת"ת, וכבר ידעת, כי אין מעברין אלא חדש אדר, ולהורות זה העיבור, מת משה בחדש אדר. ובספר הליקוטים - הנה הערב רב היו מקליפת משה, ויצאו בלא זמן ולא נתקנו, ולכן חטאו. ומת משה, כדי לעלות למעלה לקבל משם שפע, ולכך אין דור שאין בו משה, ובעלותו מזווג או"א, ומתעבר בבינה י"ב חדש, וזהו "ויתעבר "יי "בי "למענכם, פירוש י"ב. ור"ת שלהם יוב"ל, שהיא בינה הנקראת יובל.
נמצא שסוד הסתלקות משה הוא להכלל בשכל העליון וזהו בחינת 'רב לך' וגו' שפרש"י רב לך הרבה מזה וכו' היינו שהסתלקות משה הוא לעלות למעלה ולהכלל בשכל הכולל. ונמשך בזה בחינת נוספת שהשי"ת 'מתעבר' במשה וזה עצמו בחינת 'סוד העיבור' היותר עליון.
ומכותלי התורה מבואר שענין ההתקבצות אצל הצדיק בר"ה הוא התאחדות בחינת גוף ונשמה שהעם הם בחינת גוף בערך הצדיק שהוא בחינת נשמה (עיין תורה כב). והוא סוד העיבור בחינת יחוד חמה ולבנה רב ותלמיד (עיין תורה ו ותורה צא תנינא).
וסוד העיבור שמתעבר השי"ת בצדיקים בהסתלקותם הוא מאיר בקברם וזהו שנקרא הר נבו 'הר העברים' מלשון עיבור וזהו שבסמוך אומר משה לישראל 'ונשב בגיא מול בית פעור' ששם הוא מקום הסתלקותו, ושם מאיר בחינת ויתעבר בי ה'.
ומנין 'ויתעב"ר' עולה למנין תרפ"ו אורות של ז' שמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן קס"א קנ"א קמ"ג (כנזכר בתורה ב) ומשמע שז' שמות אלו שהם שמות המוחין וכליהם כנגדם עומדים ז' אומות להסתיר קדושת א"י ששם הוא עקר המשכת המוחין בחינת אוירא דא"י מחכים. ובזה יבואר מאחז"ל הדר בא"י דומה כמי שיש לו אלוה כיון שבא"י דיקא מאירים המוחין בסוד שמות הוי"ה ואהי"ה במילואיהם.
וכנגד המוחין עומדים העשנים סרוחים וטינופת הלב של פגם אמונת חכמים שהוא פגם האמונה. ועל כן עקר הציווי לעקור ולשרש הע"ז היא בא"י ביותר משאר מקומות. לגלות אור האמונה של א"י בהמשכת המוחין דקדושה. (ועל כן אחז"ל גיטין פח, א. לא גלו ישראל עד שעבדו בה ז' בתי עכו"ם שהם כנגד ז' שמות קודש אלו)ץ
ובצרוף הדברים יתבאר שאע"פ שמשה רבנו לא נכנס לא"י, אעפ"כ עקר כניסתם של ישראל לא"י הוא בכח 'ויתעבר' בי ה' למענכם. שבהסתלקותו האירו בו אלו הז' שמות שבכחם יכלו ישראל לכבוש את א"י (ונמצא שזכה משה רבנו לקדושת א"י המופשטת, בחינת שכל הכולל המאיר בשכלים הפרטים).
ובזה יתבאר היטב מאמר רבז"ל בתורה קט תנינא סִפֵּר עִמִּי מֵעִנְיַן קֶבֶר הַבַּעַל שֵׁם טוֹב, זֵכֶר צַדִּיק וְקָדוֹשׁ לִבְרָכָה, שֶׁטּוֹב מְאֹד לִהְיוֹת שָׁם עַל קִבְרוֹ. וְאָמַר כִּי "צַדִּיקִים יִירְשׁוּ אָרֶץ" (תְּהִלִּים לז), הַיְנוּ שֶׁהַצַּדִּיקִים אֲמִתִּיִּים יוֹרְשִׁים אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל, שֶׁזּוֹכִין שֶׁמְּקוֹם גְּנִיזָתָם הוּא קָדוֹשׁ בִּקְדֻשַּׁת אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל מַמָּשׁ, וְאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל הוּא תִּקּוּן גָּדוֹל לִפְגַם הַבְּרִית.
ותורה דידן נקראת 'תורת הצואה הראשונה' כנזכר בפרפראות לחכמה. ובאותה עת אמר רבנו תורה ריא מַה שֶּׁהָעוֹלָם נוֹסְעִין עַל רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְצַדִּיקִים, כִּי עִקַּר הַמְתָּקַת הַדִּינִין אֵינוֹ אֶלָּא עַל יְדֵי קְדֻשַּׁת וְטָהֳרַת הַמַּחֲשָׁבוֹת, כִּי שָׁם שָׁרְשָׁם. (כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב) (כַּמּוּבָא בַּזֹּהַר): כֹּלָּא בְּמַחֲשָׁבָה אִתְבְּרִרוּ. וְאִי אֶפְשָׁר לָבוֹא לְמֹחִין זַכִּים אֶלָּא עַל יְדֵי הִתְקַשְּׁרוּת לְצַדִּיקִים, (כַּמּוּבָא) (כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב) בַּזֹּהַר: "וַיִּקַּח משֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף", 'משֶׁה הוּא בְּחִינַת מֹחִין, וְיוֹסֵף הוּא בְּחִינַת צַדִּיק', הַיְנוּ שֶׁאֵין שְׁלֵמוּת לְמֹחִין אֶלָּא עַל יְדֵי הִתְקַשְּׁרוּת לְצַדִּיקִים. וְרֹאשׁ הַשָּׁנָה הוּא מְקוֹר הַדִּינִים שֶׁל כָּל הַשָּׁנָה, וְצָרִיךְ לְטַהֵר אֶת מַחֲשַׁבְתּוֹ כְּדֵי לְהַמְתִּיקָם, וּבִשְׁבִיל זֶה נוֹסְעִין לְצַדִּיקִים כְּדֵי לִזְכּוֹת לִקְדֻשַּׁת הַמַּחֲשָׁבָה. שבזה רמז לבוא אצל ציונו הקדוש אומנה על ימי ראש השנה גם לאחר הסתלקותו כמבואר בפרפראות.
וע"פ הנ"ל מבואר שבהשתטחות על הציון הקדוש זוכים להכלל בבחינת 'סוד העיבור' בבחינת ויתעבר ה' בי למענכם, בחינת שורש קדושת א"י, בבחינת 'רב לך' וכו'. ובזה יבואר נטעם טעם חדש במאמר רבנו 'ראש השנה שלי עולה על הכל' ושמעתי מר' צבי חשין שליט"א 'על הכל' היינו על מאחז"ל (כתובות קי, ב) 'הכל מעלין לא"י...ולירושלים' ואעפ"כ 'ראש השנה שלי עולה 'על הכל' וע"פ הנ"ל יבואר מעט. (כמו כן הוי ויתעבר סוד עיבו"ר שהוא סוד שיכוך הדינים כמבואר בתורה יג, ה. בסוד ע"ב רי"ו עיי"ש).
(ג, כז) עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. עלה ראש הפסגה בחינת ראש השכל הכולל למעלה מכל הי"ג מד"ר (עיין באדרת אליהו לגר"א) ומשם ממשיך מרע"ה תקון העינים בחינת 'וראה בעיניך' להאיר בחינת כי היא חכמתכם ובינתכם 'לעיני' העמים של סוד העיבור. ומשם מאיר בחינת משה את השכל הכולל לשכלים הפרטים בחינת וצו את יהושע וחזקה ואמצהו וגו'.
ובשירת הבאר נאמר (במדבר כא, כ) וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְנִשְׁקָפָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן. והאיר ר' צבי חשין שליט"א 'אשר בשדה מואב' עולה 'ראש השנה' במדויק. וכן 'בשדה מואב ראש ה-' עולה 'הראש השנה' במדויק. ותכף לזה ה- פסג"ה גי' נחמ"ן המרמז על הראש השנה של רבה"ק. כמו"כ 'ונשקפה על פני הישימן' עם התיבות והכולל עולה למנין 'ראש השנה שלי' 1206. ובצרוף הדברים לתורה דידן המדברת מענין ההתקבצות אצל רבה"ק על ראש השנה מבואר שבקבוץ הקדוש בחינת אנן בחביבותא תליא זוכים לשירת הבאר בחינת תקון מי מריבה. ונטהרים במים המטהרים בנהר המטהר מכל הכתמים ותן לחכם ויחכם עוד.

[נחום בקר]

בהפטרת הפרשה -
דברו על 'לב' ירושלים...קול קורא 'במדבר' פנו דרך...כל גיא ינשא...ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דבר...מי תכן את רוח ה' ואיש עצתו מי יודיענו...את מי נועץ...וילמדהו באורח 'משפט'...שאו מרום 'עיניכם' וראו מי ברא אלה המוציא 'במספר' צבאם לכולם בשם יקרא 'מרוב אונים' ואמיץ כח איש לא נעדר.
מנחיצות הזמן ששבת קודש ממשמש ובא רק הדגשתי הנקודות השייכות ע"פ קשרי תורה דידן. במה שקוראים הפטרת נחמו אחר חורבן ביהמ"ק חורבן העצה. והנביא מתנבא איך מתקנים את הלב להוציאו מבחינת מדבר שממה, ומבחינת גיא בחינת ונשב בגיא מול בית פעור הנזכר בפרשה. ואיך זוכים לגלות את דבר ה' של אותיות החכמה. ותקון עצה והמשפט. ואיך זוכים לשאו 'עיניכם מרום דסוד העיבור. ואיך לכל פרט בשכלים הפרטים של הכוכבים יש שם וכולם מקבלים מבחינת 'מרוב אונים ואמיץ כח' של השכל הכולל. ותן למטיילים ויחכמו עוד.

[נחום בקר]

פרשת עקב - (דברים ז, יב) וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ. ופרש"י והיה עקב תשמעון - אם המצות קלות שאדם דש בעקביו תשמעון. עוד איתא בחז"ל כל מקום שנאמר 'והיה' אינו אלא לשון שמחה (עיין תורה קסט).
ובקשרי תורה דידן כשאדם מקפיד על מצות קלות שאדם דש בעקביו זהו סימן על אמונת חכמים. שהריהו מלא יראת ה' ועל כן אינו מזלזל בשום מצוה. עי"ז זוכים להוציא משפט לאור בבחינת תשמעון את המשפטים האלה. ועי"ז זוכים להמשכת 'חסד' בחינת המתקת הגבורות. וזוכים לשמחה הנרמז בשלהי התורה. ובדרך רמז 'והיה עקב תשמעון' וגו' המצוה שהיא ב'עקב' של השנה, שהיא ההתקבצות בסוף השנה החולפת בכדי להיות אצל הקבוץ הקדוש על ערב ראש השנה שהוא העקב של השנה החולפת ולהיות בראש השנה אצל הצדיק יסוד עולם עי"ז 'והיה' זוכים לשמחה בכח ההתכללות וההתקשרות של אנשי הצדיק עם הצדיק יסוד עולם נחל נובע מקור חכמה.
כמו"כ יש לבאר 'והיה עקב' שאם חזקים בבחינת 'עקב' בחינת סוף בחינת 'אמונה ואמונת חכמים' העומד בסוף כל דרגין, עי"ז – תשמעון את המשפטים וגו' תוכלו להוציא משפט לאור כמבואר באות א.

[יוסף]

פרשת וזאת הברכה

(לא פשט)
בברכת שבט יוסף נאמר בסוף רבבות אפרים ואלפי מנשה.
ורש"י פירש אפרים על יהושע בן נון.

ברבבות נרמז קצת שם "רבי" שיש ליהושע בן נון שהוא מנהיג בדרך אמת.
(ובאלפי נרמז גדעון שאמר אלפי (שופטים ו טו))