ביאוריך מאירים באור אמת.
והנני מוסיף והולך על דבריך. שאחד החברים בפורום כתב (כעת איני זוכר היכן) שכיום המצב הוא שאין שלמות הקלקול ואין שלמות התיקון. והולכים ובונים את הקלקול עד ביאת גואל צדק.
ויש להאיר שקלקול יש. ושלמות התיקון עדין לא התגלתה. אך באמת שלמות התקון 'נמצאת בעולם' שזהו מה שאמר רבנו 'נצחתי ואנצח גמרתי ואגמור'. היינו שהנשמה הגדולה (או הנשמות הגדולות) נמצאות פה בעולם. וצריכים רק להכין כלים לקבל אור הנשמות האלו.
וזהו חלק מעבודתנו כ'תלמידים' להיות כלים שתוכל נשמת רבנו הקדוש להתגלות דרכנו. כפי שמבואר בלקו"ה (איני זוכר כעת היכן אך הוא במאמר על תורה סו). וכפי שנסלסל בתורת רבנו כך תתגלה תורת רבנו הנמשכת מעתיקא סתימאה בחינת גלגלתא וקודש הקודשים ואבן השתיה וכו' המבואר בתורה דידן. ויתהוו כל תיקוני תורה דידן.

@ברדיטשובער
נפלא ביותר. נראה שחברי הפורום ישמחו שתכתוב באריכות.
כעין מה שר' נתן מסכם בסוף תורה ז תנינא איך בכל התורה שם נזכר קומה שלמה של כל העשר ספירות. ואף רבה"ק (לא זוכר כעת את המקור) אמר שתרותיו הם פרוש לעץ חיים.
אך אם תוכל לסדר זאת באופן של עבודה ולא באופן של קבלה.

@נותלה-שלי
אחר הקדמת המחילה שהדברים קצת ארוכים.
יש לשים לב להתנסחות של רבנו באות א.
עַל יְדֵי אֱמוּנַת חֲכָמִים...עַל יְדֵי זֶה יוֹצֵא הַמִּשְׁפָּט בָּרוּר...וְכָל הַמִּשְׁפָּטִים הֵן מִן הַמֹּחַ, בִּבְחִינַת (מְלָכִים א ג): "וַיִּירְאוּ מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ כִּי רָאוּ כִּי חָכְמַת אֱלֹקִים בְּקִרְבּוֹ לַעֲשֹוֹת מִשְׁפָּט". וְהַמֹּחַ, הוּא לְפִי הַמָּזוֹן. וּכְשֶׁהַגּוּף נָקִי, אֲזַי הַמֹּחַ בָּרוּר.
וכל הלומדים שמו ליבם שאע"פ שהחכמה היא במח אעפ"כ הפסוק מדגיש שהחכמה היתה 'בקרבו' ובתרגום 'במעוהי'./ כמו"כ רבנו מדגיש שהמשפט והמח הם בבחינת 'ברור' היינו שהם 'מבררים'. ובדרך כלל 'ברירה' היא טוב מרע (אוכל מפסולת).
וממשיך רבנו
אֲבָל כְּשֶׁנִּדּוֹן בְּמוֹתָרוֹת, עַל יְדֵי פְּגַם אֱמוּנַת חֲכָמִים כַּנַּ"ל. אֲזַי עוֹלִים עֲשָׁנִים סְרוּחִים אֶל הַמֹּחַ, וּמְעַרְבְּבִים וּמְבַלְבְּלִין דַּעְתּוֹ. וַאֲזַי אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא מִשְׁפְּטֵי אֱמֶת,
רבנו מלמדנו שהעשנים הסרוחים עולים 'אל המח' וכו' ואזי אינו יכול להוציא משפטי אמת. וממשיך רבנו -וַאֲזַי יוֹצֵא מִשְׁפָּט מְעֻקָּל. בִּבְחִינַת (חֲבַקּוּק א): "כִּי רָשָׁע מַכְתִּיר אֶת הַצַּדִּיק עַל כֵּן יֵצֵא מִשְׁפָּט מְעֻקָּל",
כלומר שלא די בזה שאינו מוציא משפטי אמת אלא שממשיך ליפול ומוציא משפט מעוקל. אך המשפט המעוקל לא יוצא מהעשנים הסרוחים שעלו 'אל המח' אלא מהעשנים סרוחים 'שמסבבים ומקיפים' את המח וכפי שממשיך רבנו לבאר דבריו.
הַיְנוּ, עַל יְדֵי שֶׁהָעֲשָׁנִים סְרוּחִים מְסַבְּבִין וּמַקִּיפִין הַמֹּחַ, וּמְבַלְבְּלִין אוֹתוֹ, עַל יְדֵי זֶה יוֹצֵא מִשְׁפָּט מְעֻקָּל,
כעת נעבור לענין העצות. בגמ' (ברכות סא, א) תנו רבנן שתי כליות יש בו באדם אחת יועצתו לטובה ואחת יועצתו לרעה ומסתברא דטובה לימינו ורעה לשמאלו דכתיב לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו: תנו רבנן כליות יועצות לב מבין וכו' ופרש"י כליות יועצות - את הלב עשה כן:
והלב מבין - מה יש לו לעשות, אם ישמע לעצת הכליות אם לאו וכו'.
וכעת נחבר את הקצוות. הכליות יועצות אך יש להם ב' עצות אחת לטובה ואחת לרעה. ובכדי להכריע איזה עצה לקבל צריך את 'הלב המבין' ולב 'מבין' הוא מלשון 'בינה' שהבינה נמצאת במוחין (אע"פ שבפתח אליהו אומר 'בינה לבא ובה הלב מבין, הכוונה שהארת המוחין יורדת מהמח ללב. וזהו אחד הסיבות שנקרא הלב 'לב' ע"ש ל"ב נתיבות חכמה הנמשכות מהחכמה אליו). והחכמה שבמח היא המוציאה משפט 'ברור' היינו ל'ברר' איזה עצה לקחת. אך כאשר הלב נעשה מטונף ועולים עשנים סרוחים אל המח וכו' א"כ אין ביכולת המח להוציא משפט 'ברור'. ונשאר האדם עם ב' עצות והריהו בספק לעולם.
וכאן נכנסת נקודה חשובה. שאם האדם יודע את 'חסרונו' והולך אל החכמים אזי אע"פ שיש לו עשנים סרוחים ואינו יכול להוציא משפטי אמת. אך עדין הוא יכול לקבל משפטי אמת מהחכמים וכנשמע מדברי רבנו באות א. אך כאשר האדם הוא 'חכם לדעתו' ורוצה להוציא הוא בעצמו 'משפט' אזי יצא 'משפט מעוקל'.
והלשון 'משפט מעוקל' הוא כעין לשון הנביא (ישעיה כז, א) נחש עקלתון. שפרושו שהולך וסובב. ו'עגול' או 'גלגל' אין בו 'יושר' אלא את כל הצדדים. וכן הליכת נחש היא בצורה שנוטה לימין ולשמאל וכך מתקדם. וזה ממש בחינת ב' עצות אחת של הכליה הימנית ואחת של השמאלית. ועל כן האדם שאין לו כח בירור ובכל אופן מוציא משפט התוצאה תהיה 'משפט מעוקל'
ולסיום המילה 'עצות' שורשה המילה 'עץ'. וב' עצות הם עץ החיים ועה"ד טו"ר. ופגם העצות מאכילת מותרות של עה"ד כמבואר בלקו"ה על תורה דידן. וזהו ג"כ 'עצת נשים' המרמז על פגם הדעת (דעתן קלה).

@כפטיש-יפוצץ
בתורה מח - ארבז"ל . כִּי כְּשֶׁלְּשׁוֹנוֹת שֶׁל עַכּוּ"ם גּוֹבְרִים, חַס וְשָׁלוֹם, אֲזַי הַשְּׁכִינָה הִיא רִיב עִם קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתִּקּוּנִים (תִּקּוּן כ"א דַּף מ"ד:): "שִׁמְעוּ הָרִים רִיב" 'דְּאִיהִי רִיב עַל בְּנָהָא בְּגָלוּתָא'. כִּי בְּאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל אִיהִי רַבִּי (שָׁם דַּף מ"ה:), שֶׁנִּתְהַפֵּךְ אַתְוָן רִי"ב וְנַעֲשֶֹה רַבִּ"י.
כמו"כ הפסוק שעליו סובבת שם התורה היא על 'מי מריבה'.
והמעיינים בודאי יכולו לקשר ענין 'הריב לשונות' ומה שבא"י דיקא נקראת 'רבי' וכללות ענין מי מריבה ע"פ קשרי תורה דידן.

@ברדיטשובער
יש להאיר לפי שיחה זו. שישנה אפשרות להפוך את 'המותרות' לתורה.
כשם שאותו גוף שנלקח ממקומות המטונפים נלקח לתקון ע"י 'צדיק'.
ומצד שני אעפ"כ עדין לא נתנו לו 'שלום'.
ובערך תורה דידן אפשר שהתיקון היה רק מבחינת 'שכלים פרטים' ולא מהשכל הכולל. על כן נשאר בו רשימו של מקומות המטונפים.
ולשמח המעיינים אציין שבחינה זו היתה בפרשת שבוע שעבר (חוקת) שמתחילה במצות פרה אדומה. ששורפים אותה עם 'פרשה' (במדבר יט, ה) וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו אֶת עֹרָהּ וְאֶת בְּשָׂרָהּ וְאֶת דָּמָהּ עַל פִּרְשָׁהּ יִשְׂרֹף. היינו עם ה'מותרות'. ואף הם נהפכים להיות 'אפר פרה אדומה' שמטהר את הטמאים. ומצד שני 'מטמא את הטהורים' ומבואר בספר שבטי י"ה (לרמ"ד וואלי) שהטומאה לטהורים נמשכת מ'פרשה' שהוא שייך לצד הטומאה.

@אולי-אזכה
אמת ויציב. וכדחז"ל למימינם סם חיים למשמאלים סם המות. וכן צדיקים ילכו ופושעים יכשלו. אך את הנקודה הזאת אפשר לבאר גם בלי העונש של 'נדון במותרות'. אלא שמי שפגם במשפט אינו זוכה להוציא לאור משפט דעמודא דאמציעתא מחמת שנטה לימין או לשמאל. ועל כן 'יצא משפט מעוקל'.
אך רבנו הוסיף שמחמת פגם המשפט 'נדון במותרות' והלימוד הוא 'מאלו' המותרות. משמע שבא ללמדנו קומה נוספת בפגם הלימוד.

רבנו כותב הן לגבי דואג והן לגבי המנהיגים שאינם ראוים 'שלימודם מאלו המותרות'.
זה שיש בחינה של 'מותרות' זה מובן. זה שיש 'לימוד' שאינו כראוי גם מובן.
אבל מה הכוונה ש'הלימוד מאלו המותרות'.
ולחדד יותר לא נראה שיש כזה דבר 'תורת המותרות'. או 'תורת העשנים הסרוחים' וכדומה. או שאולי באמת יש כאלו תורות.

@רוצה-להיות
יש נקודה ששזורה במהלך התורה.
א. אמונת חכמים. יש חכמים ואני לא משיג אותם אך אני מאמין בהם.
ב. סוד העיבור יש בו חכמה שצריך לגלות ולהסתיר.
ג. יש צמצום וכנגדו שכל שממתיקו.
ד. יש תורה ויש שלמות התורה.
ה. יש אבנים ויש אבן השתיה.
ו. יש כתב עם כח והארה. ויש כתב חלש (וחשוך).
ומסתמא יש עוד הקבלות שכעת איני זוכר.
הציר שסביבו סובבים הדברים שמתוך החסרון אני מכיר את מקומי ואת השלמות הנמשכת ממקום עליון 'ואין סופי'.
כאשר אדם אין לו 'אמונת חכמים' פרושו של דבר שחושב שמשיג בשכלו כל הנצרך לו. 'והוא היודע'!
המחלוקת בכל בחינה שלא תהיה מנערת את האדם מהדמיון שהכל מושלם.
הוא מתעורר לחפש את 'השלום' ומשכיל שיש שכל עליון ונעלם הנמשך מאסב"ה שבתורה דידן נקרא 'קודש הקודשים' או 'שכל הכולל'.
הידיעה הזאת היא עצמה תקון לפגם אמונת חכמים, שמתעורר להבין שהגישה לתורה היא מתוך 'אמונה' ועי"ז הוא בונה 'כלי' לקבל אור החכמה. אור הכתב. קדושת א"י. מים המטהרים, ובזה הוא מתאחד עם הכלל.
נ.ב. ענין המחלוקת הוא כעין שבירת הכלים שמטרתה להוציא את הסיגים הרעים ולהפרידם מהטוב. ועי"ז אפשר לבנות 'עולם התיקון' מחלקי הטוב. 'המתכללים ומתקשרים' זה בזה. שהוא סוד 'אנן בחביבותא תליא' והוא 'ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה'.

תגובה: רשע מכתיר את הצדיק
נראה שהבחינה של עשנים מקיפים וסובבים את המח שזה בחינת רשע מכתיר את הצדיק. זה כנגד בחינת 'אמונת' חכמים. וכידוע מרבה"ק בכמה תורות שאמונה היא בחינת 'סובב ומקיף' בחינת אמונתך סביבותיך.
וכפי זה הרשע שמכתיר את הצדיק זהו פגם 'אמונת חכמים' שהוא מסובב את הצדיק אך בא עם אמונה פגומה. וממילא לא יכול לקבל מהצדיק. כי העקר שהכל תלוי בו. היינו הכלי לקבל מהצדיק הוא 'אמונת חכמים' וכמבואר בלקו"ה הכשר כלים ב.

תגובה: [אהבה או יראה](או משהו שלישי...)
באות ז מביא רבנו את ענין 'אבני יעקב' שנכללו כולם בתוך אבן השתיה וגו'.
ושם בפסוקים כשיעקב אבינו מתעורר אומר (בראשית כח, יז) וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם.
וידוע ש'נורא' הוא לא יראה ולא אהבה. אלא הוא יראה של כבוד. ובערכין הוא יראה מתוך אהבה. והוא עמודא דאציעתא של בחינת יעקב בחיר שבאבות המאחד את היראה ואהבה יחדיו.

תגובה: ארץ ישראל עצמה
זה כתוב מפורש באות ג וז"ל רבז"ל . "וְאֶל אַדְמַת בְּנֵי יִשְֹרָאֵל לֹא יָבוֹאוּ" כְּמַשְׁמָעוֹ. ואע"פ שאח"כ רבנו מבאר , הַיְנוּ שֶׁנִּתְגָּרְשִׁין מִבְּחִינַת אֲוִירָא דְּאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל. אך פשט הפסוק מדבר על מה שהתגרשו מא"י. ורבז"ל מוסיף שגם מבחינת א"י.