@נותלה-שלי

מתוך פשט התורה בוודאי נראה שמשפט ועצה יושבים על אותה משבצת.
אך לאמיתו של דבר, וגם מתוך קשרי התורה נראה שבפרטיות הם ב' בחינות שונות.
משפט - עצה אמיתית
עצה - יכולת לקבל החלטה, לא בהכרח שהעצה היא אכן עצת אמת בבחינת משפט (כי משפט הוא אמת כידוע, אבל דבר זה נלמד גם מינה וביה).

במילים אחרות,
עצה זה שריר, יש אנשים שהם בבחינת נשים שאינם יכולים להנהיג את עצמם כלל ותמיד מסופקים כי עצם היכולת לקבל החלטות ולתת עצות היא חשובה מאוד אף שאין הכרח שהעצה אכן אמיתית, אדם שלא יודע לקבל החלטות הוא הפגם של אות ד',
"משפט" זה כבר ההתייחסות לעצם העצה אם היא נכונה או לא, משפט מעוקל זה הפגם של אות א'.

@כפטיש-יפוצץ יפה מאוד,
יום ראשון היום ואני מזכיר

@יאשע-הלברשטאם
שימחת אותי בדבריך. בזמן הכתיבה הרהרתי לעצמי שכנראה אף אחד לא יקרא או יבין את מה שכתבתי, כי זה יצא ארוך.

לגוף העניין, כתבת חזק ביותר, כי במידה מסוימת עומק הפגם הוא כשהתלמיד מקולקל והרב עדיין לא, כי אז התלמיד בטוח בהנהגותיו שמוציא לעצמו.
אך כאשר גם ההנהגה הכללית נפגמת ואין לתלמיד מהיכן להוציא את המשפטי הנהגות שלו אזי הוא תמיד מסופק ושם הוא כבר מבין שהוא צריך עזרה מלמעלה...

ולכן מואבי דהיינו בחינת "משפט מעוקל" לא ראוי לבוא בקהל ה' אבל מואבית שהיא בבחינת "תמיד מסופק" ראויה לבוא בקהל ה'
ובעומק יותר, גם למואבי יש תיקון, כי על ידי שיעמיק הפגם ויהפך למואבית אזי יזכה לבוא בקהל ה'.
התיקון של המואבי זה המואבית. רבנו לא משאיר אף אחד בחוץ.

@אולי-אזכה
יש סדר שמאפיין את רוב ככול התורות.
כל תורה בליקוטי מוהרן מחולקת לשתים, מצב הקילקול ומצב התיקון.
אצלנו בתורה ס"א: אותיות א' עד ד' מתארות מצב של קילקול, ואותיות ה' עד ח' מלמדות את אופן התיקון.
החלוקה הזאת חוזרת על עצמה בכל תורה, קילקול ותיקון.

בקילקול רבנו מתאר פגם מסויים שממנו משתלשל פגם נוסף וכו' וכו' וכנ"ל בתיקון רבנו כותב עצה לתיקון שעל ידה זוכים לעוד תיקון וכו' וכו'. עד כאן ידוע.

אבל מה שקורה בדרך כלל ע״י לימוד בקישורי התורה שהעצה היא פשוט לתקן את הפגם, ואני אסביר, לדוגמא אצלנו בתורה רבנו מתחיל עם פגם אמונת חכמים שעי"ז המשפט מעוקל ונחלש כתב ידנו וכו' וכו' והתיקון הוא מים מחלוקת.
על פניו התיקון הוא משהו חדש שלא נכתב או הוזכר בתורה קודם אלא דרך חדשה להשיג משפטים אמיתיים וסוד העיבור, אך למעיין ייצא שהתיקון של מים הוא פשוט להאמין בחכם המטהר להידבק בו ע"י ההתבוננות בהמחלוקת.
וא"כ נשאלת השאלה הרי אין כלל חכמים שאפשר להאמין בהם שהרי שנסתלק מאיתנו סוד העיבור דהיינו המנהיגים וכפי שמתואר באות ג'? אז כיצד ע״י המים יחזור להאמין בחכמים?

זה נקרא שאין יודעים היכן ההתחלה כי בשביל להתחיל את התיקון צריך גם כן עצה, אבל ההבנה בזה היא שאף פעם אין קילקול בשלמות או תיקון בשלמות (עד ביאת גואל צדק) ותמיד במצב הקיים יכול לחזק את עצמו במה שאפשר ועל ידי זה להתחיל להנהיג הגלגל לדרך התיקון

@אולי-אזכה לדעתי אין פה "כלל"
זה תהליך השגתי שקיים בכל התורות.

בנוסף, הרעיון הנ''ל אכן נכלל בכלל השמיני.

זו שאלה מאוד מעניינת ורצינית בתורה.

מקדים: דיי קיצרתי אם יש שאלות ספציפיות אשמח להאריך.

תכלס', לפני שאתה שואל מה ההבדל בין משפט לעצה, יש לדעתי שאלה הרבה יותר מהותית בין אות א' לאות ד' - באות א' ע״י פגם המותרות נעשה "משפט מעוקל" ובאות ד' ע״י המותרות "אין לו עצה שלמה לעולם והוא תמיד מסופק"
יש הבדל מאוד מהותי בין "משפט מעוקל" לבין "תמיד מסופק". לא?!

א' - התהליך שעי פגם אמונת חכמים נידון במותרות שמעלים עשנים שמסובבים את מח ועיז יוצא משפט מעוקל שמופיע באות א' - חוזר על עצמו באותיות ב' וג'.
שע"י שמסמכין רבי שאינו הגון (פגם א"ח, כלל ו' זלע"ז) נעשה אוכל של חוץ לארץ (דהיינו מותרות מתוך הקשרים) ועי"ז מסתלקים הנשמות הגדולות שיודעות את סוד העיבור (דהיינו סוד ההנהגה כמקושר בתורה).
נמצא שהתהליך שמופיע באות א' חוזר על עצמו באותיות ב' וג' וא"כ מתחדדת רק השאלה מדוע באות א' מקבל משפט מעוקל ובאות ד' הוא תמיד מסופק?

ב' - ההבדל העיקרי שאני רואה מייד בין אות א' לאותיות ה' ג' ד' הוא שבאות א' הפגם הוא בהנהגה הפרטית דהיינו שהתלמיד לא מצליח להוציא משפטי הנהגות ישרות, ובאותיות ה' ג' ד' הפגם הוא בהנהגה הכללית שמסתלקת ההנהגה הכללית דהיינו סוד העיבור השוכן הנשמות הגדולות.

ג' - תרשה לי שניה להקדים הקדמה הכרחית:

תורה שבכתב - בבחינת רב
תורה שבעל פה - בבחינת תלמיד (כמקושר שהתורה שבעל פה היא היא המשפטי הנהגות ישרות שכל אחד ואחד מוציא ומחדש מכל הלימודים שלומד. ועיין עוד מקישור זה באריכות בביאור הליקוטים)

ד' - נמצא שאפשר לומר, שבאות א' הפגם הוא רק בתלמיד בבח' תורה שבעל פה, אבל ההנהגה הכללית בבחינת תורה שבכתב וכנ"ל עדיין לא נפגמה ובאותיות ה' ג' ד' התהליך חוזר על עצמו אך ביותר עומק שבסוף נפגמת ההנהגה גם הכללית דהיינו גם התורה שבכתב כביכול מסתלקת מאיתנו כלומר בחינת ההנהגה הכללית (כידוע לכל כי היא חוכמתכם וכו' בפשט הפשוט נכתב על התורה)

ולפי הנ"ל תבין, שבאות א' שהפגם בפרטיות ועדיין יש הנהגה כללית בבחי' תורה שבכתב אזי הפגם הוא משפט מעוקל דייקא כי עדיין עוסק בתורה שבכתב רק שכל מה שמוציא ומקבל מעוקל, אבל באות ד' כשההנהגה הכללית מסתלקת אזי אין לו אפילו תורה שבכתב להוציא ממנה משפטים כלל! נמצא שהוא תמיד מסופק!

ויש עוד הרבה מה להרחיב בזה, אם אחד הקישורים לא מובנים או שאתם חולקים עליו, אדרבה תגיבו כי התיקון ע״י מחלקות.

ה' - עפ"ז מבואר עניין איש ואישה בתורה, איש - משפט מעוקל (ושם איש וכו') אישה - תמיד מסופקת
לפי זה תבין בעומק כי מואבי לא ראוי לבוא בקהל ואישה כן, כי המואבי אינו מכיר בפגם שלו. ודו"ק.

מה שיצא לי למעשה.

רבנו כותב שהמחלוקת נמשכת מפגם האמונת חכמים, וצריך להבין מדוע.

אך מקשרי התורה נראה מבואר, כי כל עונש הוא מידה כנגד מידה כפי שמופיע באות א', ולפי זה מובן שכל מי שנענש בדין וצימצום צריך להבין שהפגם שממנו השתלשל העונש הוא מידה כנגד מידה ולפי זה ידע מה עליו לתקן ולהמתיק הדין בשורשו, ואם כן עונש המחלוקת משתלשל מידה כנגד מידה מפגם ממחלות על החכמים. מקווה שעד כאן ברור.

ולפי זה למעשה: כל מחלקות שיש על האדם בהכרח שורשה בפגם אמונת חכמים שפגם וצריך לפשפש ולהתחזק ביותר באמנות חכמים כדי להמתיק הדין בשורשו.
ובנימה מעשית, תבדוק בדיוק בפרטי המחלקות למה ה' שלח איש כזה דייקא עם דיבורים כאלו דייקא ובמקום כזה דייקא וכו' מה המידה כנד מידה של הדבר ובדרך כלל על ידי ההתבוננות הזאת זוכים להתחזק ולתקן מעשנות יותר ויותר.

המחלוקת מדבר מיותר נהפכה לדבר הכי הכרחי, למצפן שממנו נלמד לחזור בתשובה.

חשוב גם לציין, שמחלקות אינה בהכרח כפשוטה, בכלליות כל דבר שאינו מסתדר כרצון האדם נחשב כחולק עליו.

@נתן-חיים אולי מה שכתבתי לך על עניין הפגם הגדול של דואג יתקשר וישלים גם את השיח שלנו כאן

השאלה ממש במקום.

בפרט שיש לתמוה, שמתוך קשרי התורה יוצא שהצדק עם דואג, כי אם עמוני לא ראוי לבוא בקהל ה' קל וחומר שעמונית שהיא בבחינת עצת נשים וכו' הנמוכה מבחינת איש כפי המובן באות ד'?

וצריך להבין.

אבל יש שתי נקודות שאולי איתם אפשר להבין את פגם דואג.

א' - שלימודו היה מאלו המותרות, כלומר, דואג פגם באמנות חכמים וכפי שמופיע בגמ' דואג לא האמין בשמואל הנביא ובית דינו שדרשו עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית.
בנימה מעשית יותר, כל לימודו היה רק על פי שיכלו ללא שום קבלת הנהגה ורוח חכמה מידי משה שמעליו שהרי לא האמין בהם.

ב' - "נעצר" לפני ה', לימודו של דואג היה בבחינת עצירות, ובהמשך התורה אות ה' מופיע שכל עניין לימוד התורה הוא "עשות ספרים אין קץ" כלומר לחדש ולהוציא עוד ועוד משפטי הנהגות ישרות עד אין קץ (קישור), אבל דואג "נעצר" לפני ה' כלומר לימודו נשאר רק בגדר לימוד ושכל בעלמא בלי לקבל ולהוציא משפטי הנהגות ישרות לעצמו.

@יאשע-הלברשטאם
עם איזה קישור אתה לא מסכים?

נראה לי שההגדרה כתובה מפורש בתורה.
"שלימודם מאלו המותרות"
מנהיג שאינו הגון יכול להיות צדיק וקדוש אבל מנהיג, לא.
למה? כי הוא נפול בפגם אמונת חכמים

א - נראה לחותר תחת כותלי דבריו הקדושים, שארץ ישראל מקושרת לתורה שבכתב ואוירא דאר"י מקושר לתורה שבע"פ.

ב' - עוד נראה מקושר, כי הרב בבחינת תורה שבכתב כלפי התלמיד שבבחינת תורה שבע"פ, וע"כ עליו להוציא משפטי הנהגות מהלימודים שלומד. ודוק.

ג' - ונראה ממהלך התורה שהקילקול מתחיל בפגם התורה שבע"פ דהיינו שמקבל ומוציא משפטי הנהגות מעוקלות כדואג, אך עי"ז משתלשל גם פגם בתורה שבכתב דהיינו הסתלקות סוד העיבור שבבחינת "כי היא חוכמתכם" וכו'
וזהו ההבדל בין הפגם שבאות א' "משפט מעוקל" לבין הפגם שמשתלשל מכך באות ד' "שאין לו עצה שלמה לעולם והוא תמיד מסופק".

ד' - נמצא לפי זה שהקילקול מתחיל באוירא דארץ ישראל בתורה שבע"פ, וזלע"ז נחקקים עשנים סרוחים באיור אך אחר כך מעמיק הפגם ונכתבים המשפטים המעוקלים ופוגמים גם בבחינת הארץ ממש.

ה' - אם יש לך שאלות, או שתרצה הרחבה לכל מיני קישורים בשמחה. פשוט קיצרתי.