רבנו כותב הן לגבי דואג והן לגבי המנהיגים שאינם ראוים 'שלימודם מאלו המותרות'.
זה שיש בחינה של 'מותרות' זה מובן. זה שיש 'לימוד' שאינו כראוי גם מובן.
אבל מה הכוונה ש'הלימוד מאלו המותרות'.
ולחדד יותר לא נראה שיש כזה דבר 'תורת המותרות'. או 'תורת העשנים הסרוחים' וכדומה. או שאולי באמת יש כאלו תורות.

@ברדיטשובער
יש להאיר לפי שיחה זו. שישנה אפשרות להפוך את 'המותרות' לתורה.
כשם שאותו גוף שנלקח ממקומות המטונפים נלקח לתקון ע"י 'צדיק'.
ומצד שני אעפ"כ עדין לא נתנו לו 'שלום'.
ובערך תורה דידן אפשר שהתיקון היה רק מבחינת 'שכלים פרטים' ולא מהשכל הכולל. על כן נשאר בו רשימו של מקומות המטונפים.
ולשמח המעיינים אציין שבחינה זו היתה בפרשת שבוע שעבר (חוקת) שמתחילה במצות פרה אדומה. ששורפים אותה עם 'פרשה' (במדבר יט, ה) וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו אֶת עֹרָהּ וְאֶת בְּשָׂרָהּ וְאֶת דָּמָהּ עַל פִּרְשָׁהּ יִשְׂרֹף. היינו עם ה'מותרות'. ואף הם נהפכים להיות 'אפר פרה אדומה' שמטהר את הטמאים. ומצד שני 'מטמא את הטהורים' ומבואר בספר שבטי י"ה (לרמ"ד וואלי) שהטומאה לטהורים נמשכת מ'פרשה' שהוא שייך לצד הטומאה.

@יוסף-מאיר-מאומן
ייש"כ. זה לא אולי קשור זה ודאי קשור.
וה' יאיר עיני לעיין בזאת הסוגיה.

@כפטיש-יפוצץ
בתורה מח - ארבז"ל . כִּי כְּשֶׁלְּשׁוֹנוֹת שֶׁל עַכּוּ"ם גּוֹבְרִים, חַס וְשָׁלוֹם, אֲזַי הַשְּׁכִינָה הִיא רִיב עִם קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתִּקּוּנִים (תִּקּוּן כ"א דַּף מ"ד:): "שִׁמְעוּ הָרִים רִיב" 'דְּאִיהִי רִיב עַל בְּנָהָא בְּגָלוּתָא'. כִּי בְּאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל אִיהִי רַבִּי (שָׁם דַּף מ"ה:), שֶׁנִּתְהַפֵּךְ אַתְוָן רִי"ב וְנַעֲשֶֹה רַבִּ"י.
כמו"כ הפסוק שעליו סובבת שם התורה היא על 'מי מריבה'.
והמעיינים בודאי יכולו לקשר ענין 'הריב לשונות' ומה שבא"י דיקא נקראת 'רבי' וכללות ענין מי מריבה ע"פ קשרי תורה דידן.

@יוסף-מאיר-מאומן
התעוררתי מדבריך לפרש בדרך צחות שזהו ענין סוד העיבור. (אשה). שהאיש נותן את הלובן והאשה נותנת את האדום שהם בחינת חו"ג המתנגדים זה לזה אך השותף השלישי שנותן הרוח חיים הוא המאחד את חלקי הגוף להתרקם ולהיות אחד.
כמו"כ הוא בענין אהבה והתכללות שכאו"א יש לו את הנקודה שלו. אך כאשר מכניסים את השותף השלישי המכריע (בחינת עמודא דאמציעתא) בין כל השכלים הפרטים אזי מבינים שאף שאני עובד את ה' בזו הדרך ובאלו הלבושים. כמו"כ בדיוק חברי עובד את ה' בדרכו ובלבושיו.
ה' יזכני גם לאהוב כאו"א מישראל באמת.

באות ו מביא רבנו את דברי הזוהר (פקודי רנד) כִּי כֻּלָּם בְּמַחֲשָׁבָה אִתְבְּרִירוּ.
כדאי לעיין בכללות דברי הזוהר שם המדבר מענין עשרה הרוגי מלכות ובראשם ר"ע. ובזה נקשרים הדברים לסוף תורה דילן מענין ר"ע וחבריו ורשב"י וחבריו שהם התקון. והעולה מהדברים שם שדיקא ע"י שר"ע וחבריו מסרו נפשם על קדוש ה' ותקון בחינת מ"ן דבינה ומלכות עי"ז יש באפשרותנו להעלות מ"ן ולהמשיך מ"ד. וכפי זה מתקבלת הבנה חדשה בענין הריגת ר"ע 'וחבריו' ועל כן לא אמר רבנו ר"ע 'ותלמידיו' כי בנקודת 'חבריו' שהם עשרה הרוגי מלכות יש בחינה שאנו נבנים ע"ג המסירות נפש שלהם שלא היה אפשר לתקן זאת כי אם ע"י מס"נ. ואינו מפגם חוסר ההתכללות. ואדרבה כל ההתכללות שלנו הוא ע"י המס"נ שלהם. וביותר שר"ע הוא בעל המימרא דואהבת לרעך כמוך זהו כלל גדול שבתורה. וממילא ודאי שמצד עצמו היה בסוד ההתכללות וההתקשרות אלא שהוכרח למסור נפשו בסוד 'אהבה' שיצאה נשמתו ב'אחד' גי' אהבה בכדי שרשב"י ותלמידיו וכלל ישראל אחריהם יזכו לבחינת אנן בחביבותא תליא.

@יוסף-מאיר-מאומן
ייש"כ. זה לא אולי קשור זה ודאי קשור.
וה' יאיר עיני לעיין בזאת הסוגיה.

@אולי-אזכה
כלל נוסף - והוא לא בדיוק כלל.
א. שמעתי מהר"ר אליהו עטיה בשם ר' משה ביננשטוק שכמדומה אמר זאת בשם ר' לוי יצחק בנדר זצ"ל.
שכאשר רבנו פותח את דבריו במילה 'כי' זה מורה על שאלה נסתרת שאותה בא רבנו לתרץ בדבריו. דוגמא לדבר תורה ו שפותחת במילים 'כי צריך כל אדם למעט בכבוד עצמו' וכו'. שבא לתרץ את השאלה מדוע אמר השי"ת למשה לבוא עם יהושע לאהל מועד אע"פ שבסופו של דבר ה' יצוה את יהושע בלי משה. ומתרץ רבנו שזה נעשה בשביל למעט בכבוד עצמו ואפילו משה רבנו הוצרך לזה (עיין בפרוש עוטה אור על תורה ו.)
ב. כמו"כ לפעמים המילה 'כי' היא נתינת טעם והסבר למה שאומר רבנו. ודוגמא לדבר בתורה דידן באות ה - וּכְשֶׁשָּׁב בִּתְשׁוּבָה עַל זֶה, אֲזַי נִתְחַדֵּשׁ אֶצְלוֹ בְּכָל פַּעַם סֵפֶר, כִּי חוֹזְרִים וְנֶחֱשָׁבִים אֶצְלוֹ כָּל הַסְּפָרִים שֶׁבַּתְּחִלָּה הָיוּ בְּעֵינָיו כְּלֹא.
דהנה על הקלקול אומר שם רבנו - וּבַתְּחִלָּה כְּשֶׁלֹּא הָיָה לוֹ אֱמוּנַת חֲכָמִים, אֲזַי הָיוּ כָּל הַסְּפָרִים אֶצְלוֹ כְּלֹא,
ומדוע בתיקון אומר רבנו 'נתחדש אצלו בכל פעם ספר (אחר)' דהיינו שכל פעם חוזר ונחשב בעיניו עוד ספר ועוד ספר ולא כולם כאחד. ולזה תכף אומר רבנו 'כי חוזרים ונחשבים אצלו כל הספרים' וכו'. היינו שבאמת כששב על פגם אמונת חכמים חוזרים ונחשבים בעיניו כל הספרים אך זהו בכלליות. ובפרטות להבין התועלת שיש מכל ספר זה לא קורה בפעם אחת אלא 'נתחדש אצלו בכל פעם ספר' וזהו שדייק לומר 'נתחדש' היינו שמבין את ההתחדשות שיכול לקבל מכל ספר. בבחינת לקבל ולהוציא מלימודו משפטי אמת הנהגות ישרות. וכן בקשרי התורה תחלת התשובה היא בבחינת שכל הכולל והמשך התשובה להמשיך הארת שכל הכולל לשכלים הפרטיים שבכל פעם ממשיך לשכל פרטי אחר.

@אולי-אזכה
בציטוט שהבאת מהקדמת ביאה"ל. והוא מובא בכוכבי אור שיחות וסיפורים אות יב שלזה ציין רצנ"ק.
מבואר שלימוד 'העיון' שהתכוון רבנו הקדוש היא לח"י כללים שייסד ראב"ן. אך אין בזה שלילה ללימוד בדרך 'דרוש אחד' שהדברים מקושרים זה בזה.
'ואולי' כוונת רצנ"ק לומר שיש הבדל בין דרך 'דרוש אחד' לבין דרך 'דרש' המבואר בדברי ראב"ן.
ונפק"מ לדידן. שאף שעיקר הלימוד הוא בדרך מניה וביה ושאר הכללים שצריך לשים לבו בעת לימוד המאמר. אך אעפ"כ כאשר יתקשרו בדעתו ביאור מתורות אחרות. אין זה נקרא שבורח הוא מ'פשט' דברי רבה"ק. שכיון שהדברים מקושרים בדרך 'דרוש אחד' בודאי שנמצא ביאורים בתרות אחרות.
ואציין מה שכתבתי אתמול באשכול שיחות הקשורות לתורה סא. שהמבואר באות ה' בתורה דידן עה"פ אז נדברו יראי ה' וגו' לא מבואר בתורה דידן דיו. ומבואר באריכות בתורה קמב. ומי שיבאר את דברי רבנו באות ה' ע"פ תורה קמב לא יחשב כיוצא מפשט מניה וביה. כי מה אפשר לעשות ששם מבוארים הדברים באריכות יותר באופן המבאר את דבריו בתורה דידן. אלא ששם גם נוסף ביאור בענין אברהם אבינו שהיה לומד מהחידושים שהתחדשו קודם בריאת העולם. אך החלק הראשון של התורה מבאר את דברי רבנו בתורה דידן.

@כפטיש-יפוצץ
א. בסוף אות ה מבאר רבנו ענין הספר שנעשה ע"י שזה שואל ומקשה וזה שב בתשובה ומשיב ומתרץ השאלה וזה בחינת אז נדברו יראי ה' וגו'.
וענין הספר שנכתב לא מבואר ענינו. וביאורו באורך בתורה קמב עיי"ש.
ב. במבואר באות ה מהמחלוקת שיש על מי שאינו מאמין בעצמו מבואר בתורה פו ובשיחות הר"ן ק"מ. עיי"ש.
ג. המבואר באות ה מענין מים המטהרים שהם בחינת מחלוקת עיין בתורה קסא. ושם הוא בזווית שונה אך נקשרים הדברים למתבונן.
ד. מענין אנן בחיבובתא ותקון המאכלים עיין בתורה קפג . מענין אחדות הצדיקים שמהם יוצא הפרנסה.
ה. בפרפראות אות יד. מבואר שתורה ריא נאמרה בעת אמירת תורה דידן.

@יוסף-מאיר-מאומן
התעוררתי מדבריך לפרש בדרך צחות שזהו ענין סוד העיבור. (אשה). שהאיש נותן את הלובן והאשה נותנת את האדום שהם בחינת חו"ג המתנגדים זה לזה אך השותף השלישי שנותן הרוח חיים הוא המאחד את חלקי הגוף להתרקם ולהיות אחד.
כמו"כ הוא בענין אהבה והתכללות שכאו"א יש לו את הנקודה שלו. אך כאשר מכניסים את השותף השלישי המכריע (בחינת עמודא דאמציעתא) בין כל השכלים הפרטים אזי מבינים שאף שאני עובד את ה' בזו הדרך ובאלו הלבושים. כמו"כ בדיוק חברי עובד את ה' בדרכו ובלבושיו.
ה' יזכני גם לאהוב כאו"א מישראל באמת.

@אולי-אזכה כתב בלא רק ח"י כללים!:

עין בהקדמה לביאור הליקוטים שכותב שהעושר ממאמר אחד לחבירו הוא דרש ולא פשט
וזה גם הכוונה בדברי רנצ"ק

מהדוגמא שהביא רנצ"ק מתורה עט תנינא. משמע שהבין שאינו רק בדרך דרש אלא הבין שיש שייכות ממשית בין התורות שבנויים זה ע"ג זה.

@אולי-אזכה כתב בלא רק ח"י כללים!:

כמו כן יש את תורות ז' ט' וקי"ב

כדבריך מבואר בחיי"מ אות ג עיי"ש./ ובחיבור תורה ט ו- קיב. משמע שזה אותה תורה וכנראה שתורה קיב לא נאמרה באחד מהזמנים הקבועים לאמירת התורה ואח"כ כללה רבנו בתורה ט.
ומה שהארתי לומר שנשים לבנו בעוד תורות שיש ביניהם קשר אע"פ שלא צוין בספרים. ודברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר. ואינו סותר את הח"י כללים.

הנושא המרכזי בתורה היא אנן בחביבותא תליא. ורבנו בשלהי התורה מבאר וז"ל - וְזֶה חֲדִי רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר: "ה' שָׁמַעְתִּי שִׁמְעֲךָ יָרֵאתִי", תַּמָּן יָאוּת הֲוֵי לְמִדְחַל. כִּי חֲבַקּוּק אָמַר נְבוּאָה זוֹ עַל רַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵרָיו שֶׁמֵּתוּ עַל יְדֵי שֶׁלֹּא הָיָה בָּהֶם אַהֲבָה כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יְבָמוֹת ס"ב:). כִּי הֵם הָיוּ בְּחִינַת גְּבוּרוֹת וְצִמְצוּמִים, וְלֹא נִכְלְלוּ יַחַד. וְלֹא נִמְתְּקוּ. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן וַחֲבֵרָיו שֶׁהָיוּ הַתִּקּוּן שֶׁלָּהֶם, עַל כֵּן אָמַר אֲנַן בַּחֲבִיבוּתָא תַּלְיָא, הַיְנוּ בְּחִינַת הָאַהֲבָה וּכְלָלוּת שֶׁנִּכְלָלִין יַחַד, וְעַל יְדֵי זֶה הַהַמְתָּקָה וְהַתִּקּוּן כַּנַּ"ל. וּמִזֶּה בָּא בְּחִינַת חֲדִי רַבִּי שִׁמְעוֹן, הַיְנוּ בְּחִינַת הַשִֹּמְחָה, שֶׁנַּעֲשֶֹה עַל יְדֵי הַכְּלָלוּת וְהָאַהֲבָה, בְּחִינַת: "אוֹר צַדִּיקִים יִשְֹמָח".
וכבר עמדו המטיילים בלשון ר"ע וחבריו...ור"ש וחבריו. שלכאורה בגמ' מבואר שהיו תלמידיו. ומסתמא רבו הביאורים בזה. אך לא זו הנקודה.
השאלה היא במה התבטא שהיו ר"ע וחבריו או תלמידיו בחינת 'גבורות וצמצומים' ואיני מתכוון בדרך הקבלה כי לזה יש את 'אשכול ליודעי חן'.
ובלשון הגמ' וכפי שידוע בעולם תלמידי ר"ע לא נהגו כבוד זה בזה. וגם כאן השאלה על איזה כבוד מתכוונים חז"ל וגם בזה רבו הביאורים בדרך המוסר הדרש החסידות והקבלה וכו'.
ואחד הביאורים היפים ששמעתי - שאין כבוד אלא תורה. ותלמידי ר"ע לא נהגו כבוד זה בזה היינו שכל אחד שמר את תורתו לעצמו ולא שיתף בה את חבריו. ובזה יבואר היטב גם הלשון שנקט רבנו 'וחבריו' ומי שקרא קצת זוהר שם לבו שר"ש ותלמידיו היו מתחברים יחדיו, והיה מבקש ר"ש גם מתלמידיו שיפתחו פיהם ויבארו סודות התורה. וזהו מדין 'חיבור' שיתחברו יחדיו וזהו הלשון 'חבריו'.
ובזה הנני פונה לכל חברי הפורום שיד ורגל להם בחידושים וביאורים בתורה הזמנית שיחברו את חברי הפורום לחידושיהם ורעיונותיהם.
לא כל אשכול אמור להיות באופן של שו"ת. אבל ממילא יעשה מזה שו"ת וכמבואר בתורה דידן שכאשר אחד מקשה קושיא והשני משיב תשובה ויתכן שב' יקשו קושיא וקושיא אחת תהיה תשובה לשאלה הראשונה וכו' ויש בחינת של ויקשב ה' וישמע וגו'. על כן מי שיכול לשתף את החברים ידע שבזה הוא מתקן 'אנן בחביבותא תליא' ועי"ז נזכה שיאמר עלינו 'אור צדיקים ישמח'

@מאמין-בעצמי
הנני מביא כמה כללים אומנם לא מהלקו"ה אלא מדברי ר' נתן בלקו"מ. ואע"פ שלא נכתבו ככללים מבואר שכך למד ר' נתן את הלקו"מ.
א. בסוף תורה סט כותב ר' נתן [זֹאת הַתּוֹרָה שֶׁל חֹמֶר אִסּוּר גְּזֵלָה, וְהַתּוֹרָה שֶׁבְּסִימָן ס"ח הַקּוֹדֵם, מֵעִנְיַן פְּגַם הַכַּעַס שֶׁמַּפְסִיד הָעֲשִׁירוּת. שְׁנֵי הַתּוֹרָה אֵלּוּ, יֵשׁ לָהֶם חִבּוּר וְשַׁיָּכוּת זֶה לָזֶה, כַּמּוּבָן לְמַשְֹכִּיל. וְהֵם מְחֻבָּרִים יַחַד בְּתוֹךְ הַתּוֹרָה שֶׁל הֵיכַל הַקֹּדֶשׁ שֶׁבְּסִימָן נ"ט, כִּי שָׁם הוּבְאוּ שְׁנֵי עִנְיָנִים אֵלּוּ בְּקִצּוּר בְּתוֹךְ הֶמְשֵׁךְ הַתּוֹרָה הַהִיא. עַיֵּן שָׁם הֵיטֵב]
מבואר שישנם תורות שהרעיון שלהם כתוב בתורה אחרת. ובהקשר לתורה דידן כתבתי באשכול שיחות הקשורות לתורה סא שתורה ה תנינא מקושרת ביותר לתורה דידן אע"פ שלכל אחד יש את המהלך שלה ואת העצות שלה.
ב. בסוף תורה ז תנינא כותב ר' נתן - הַתּוֹרָה הַזֹּאת מְדַבֶּרֶת מִכָּל הָעֶשֶֹר סְפִירוֹת: שֶׁפַע הַכֶּתֶר, חָכְמָה וּבִינָה, יָדַיִם גַּם יִרְאָה. גַּם אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (כְּתֻבּוֹת צו): 'הַמּוֹנֵעַ הֲלָכָה מִפִּי תַּלְמִיד, כְּאִלּוּ מוֹנֵעַ מִמֶּנּוּ חֶסֶד, וּפוֹרֵק מִמֶּנּוּ יִרְאַת שָׁמַיִם'. גַּם בֵּן וְתַלְמִיד בֵּן, אִיתָא בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ (יִתְרוֹ דַּף עט:): מַה שְּׁמוֹ, דָּא חָכְמָה. מַה שֵׁם בְּנוֹ דָּא תִּפְאֶרֶת. תַּלְמִידִים הֵם לִמּוּדֵי ה', דָּא נֶצַח הוֹד. כֹּל, דָּא יְסוֹד, וּמַלְכוּת הַנַּ"ל. רֵאָה הִיא אֵיבָרִים הַפְּנִימִיִּים. וְיֵשׁ סְפִירוֹת שֶׁמְּדַבֵּר מֵהֶם כַּמָּה פְּעָמִים. (אַשְׁרֵי אָזְנַיִם שֶׁכָּךְ שׁוֹמְעוֹת. אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לוֹ וְכוּ').
מבואר מדברי ר' נתן שבכל תורה צריכים להתבונן בהקשרים הפנימים ולגלות את הקומה הפנימית שבמהלך התורה. ונקשרים הדברים לחיי"מ (אות שסב) גַּם בְּכָל מַאֲמָר יֵשׁ כַּוָּנוֹת שֶׁל מִצְווֹת, שֶׁכָּל מַאֲמָר שַׁיָּךְ לְאֵיזֶה כַּוָּנוֹת הַמְבֹאָרִים בַּכְּתָבִים בְּ"עֵץ חַיִּים" וּפְרִי עֵץ חַיִּים. כְּגוֹן הַתּוֹרָה שֶׁל מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים (בְּלִקּוּטֵי א' סִימָן ל"ג) יֵשׁ בּוֹ סוֹד כַּוָּנַת לוּלָב אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִזְכָּר בּוֹ דָּבָר מִמִּצְוַת לוּלָב, וְכֵן בִּקְרֹב עָלַי מְרֵעִים" כִּמְדֻמֶּה לִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כַּוָּנַת קִדּוּשׁ (עַיֵּן לְקַמָּן סִימָן שפז), וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה שְׁאָרֵי הַמַּאֲמָרִים. וְשָׁמַעְתִּי מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ שֶׁאָמַר, שֶׁרָצָה לַעֲשֹוֹת פֵּרוּשׁ עַל הָעֵץ חַיִּים, אַךְ פֵּרוּשׁ פָּשׁוּט אֵינוֹ נִצְרָךְ, רַק צְרִיכִין לוֹמַר תּוֹרָה שֶׁיִּהְיוּ פֵּרוּשׁ, וּכְבָר אָמַרְתִּי כַּמָּה תּוֹרוֹת הַשַּׁיָּכִים לָעֵץ חַיִּים. גַּם שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ שֶׁאָמַר, שֶׁזֶּה סָמוּךְ גָּמַר הָעֵץ חַיִּים וְרָאָה שֶׁהוּא כֻּלּוֹ מוּסָר. וְכֵן כַּמָּה תּוֹרוֹת יֵשׁ בְּהַסֵּפֶר, כְּגוֹן "מַרְכְּבוֹת פַּרְעֹה" (בְּלִקּוּטֵי א, סִימָן ד), "אַשְׁרֵי הָעָם זַרְקָא" (שָׁם, סִימָן לה) וְעוֹד כַּמָּה תּוֹרוֹת שֶׁאָמַר בְּאוֹתָן הָעִתִּים, וְכֻלָּם הֵם סוֹד כַּוָּנוֹת תְּפִלִּין.
ג. מש"כ ר' נתן צבי קעניג בהקדמה למפתחות ללקו"מ וז"ל - וזה כמה אשר עלה ברעיוני על דבר מה שכתב מוהרנ"ת ז"ל בהקדמתו לספר הקדוש 'לקוטי הלכות' וז"ל בד"ה וזה ברור וידוע לכל משכיל שבכל המקומות שנמצא בספרים קדושים חידושים וביאורים באריכות גדול וכו' או בספרי האריז"ל שכל דרוש הולך ומתרחב והולך מאד וע"פ רוב הדרוש שבסוף מקושר מאד להדרוש שלפני כן כמה וכמה דפין, ומי שבקי היטב בכתבי האריז"ל מבין שכמעט כל הספר עץ חיים ופרי עץ חיים הם דרוש אחד גדול וכו'. ע"כ. לפענ"ד דבריו יסובו ג"כ על ספר אדמו"ר הקוה"ט, אשר יחשב לבנין אחד נהדר בקודש [וכ"נ מדברי בליקו"ה שדרש סמוכין בתורת אדמו"ר ממאמר למאמר] ובזה יושב מה שהיה תמוה בעיני על מה שמובא בהשיחות אשר בתחלת ספר 'ביאור הליקוטים' וז"ל שנה האחרונה (להסתלקות אדמו"ר זיע"א) אמר רז"ל למוהרנ"ת - מהיום אומר לכם תורה בכל שבת, כי אז התחיל לומר תורה על פרשת בראשית ונח, ולא אמר עוד. ואמר ר' אברהם ע"ה שכוונת רז"ל היה באופן שיהיה מוהרנ"ת אצלו בכל שבת ואז יאמר, אבל כשהוא לא היה, לא היה לו בפני מי שיאמר תורה. וזה שאמר איך וועל אייך זאגן תורה. ומוהרנ"ת לא הבין כוונתו, וזה הענין של הראשי פרקים שבליקוטי תנינא סי' עט, ואם אומנם כדבריו אשר מוהרנ"ת זצ"ל מרוב ענוותנותו לא ירד בזה לסוף דעת אדמו"ר נ"ע. יפלא הדבר איך לקח מוהרנ"ת ופירש את כל הראשי פרקים כמאמר אחד, המקושר בטוב טעם ודעת, כי הרי לפי דברי הגראב"נ אין כאן מאמר אחד אלא ראשי פרקים של י"א מאמרים, ואיך נפרש אנו את הקשר ביניהם. אלא הדרן לקמייתא כי אם אומנם הם י"א מאמרים חלוקים מ"מ מקושרים הם בקשר נפלא, כי לעומקן של דברים כל דבריו הם מקושרים והם דרוש אחד גדול כדברי מוהרנ"ת לעיל בדברו על עץ חיים ופרי עץ חיים (ואין דברנו אלו לגבי דרך הלימוד והעיון בספרי אדמו"ר אם לפרש מניה וביה או ממאמר אחד למשנהו ועיין בשיחות וסיפורים דף פח להגראב"נ ז"ל) עכ"ל ר' נתן צבי קעניג.
ואף מי שאינו רוצה לקבל את דברי ר' נתן צבי קעניג. צריך לבלי לשכוח את כלל יח וז"ל הוא בהדברים הנודעים ומבוארים בדברי חז"ל או בספרי הקבלה, שנמצא כמה פעמים שאינו מזכיר בהם זולת בראשי פרקים, וסומך עצמו על המעיין שיודע מהם או ידרוש אחריהם.
וכתלמידים וחסדים לרבנו הקדוש והנורא שדבריו בעינינו כתיקו"ז וכתבי האריז"ל צריכים אנו לזכור שדברי רבנו בשאר תורות הם לגבינו כדברים המבוארים בחז"ל ובספרי קבלה. ועל כן כאשר ישנם מושגים מקבילים בין התורות בודאי שרבנו סמך על תלמידיו המסלסלים בתורתו שידעו לקשר מושגים שכבר לימדם בעבר אם אלו שמלמדם כעת.