התיקון של המחלוקת והתשובה שמתבונן בדברי החולקים, זה ממש זלע"ז של דברי חכמים שהיו למותר אצלו ולא התבונן בהם, וכעת הוא מתקן ומתבונן אפילו בחולקים עליו, להבין מה יש שם שהוא צריך לתקן.

@רוצה-להיות
לפי זה אולי אפשר להציע ביאור כזה ביחס שבין המח של אות א', ללב של אות ב':
העצות צריכות להילקח משורש העצה שזה המח, ולהימשך אל הלב שעי"ז יודעים איך להתנהג, היינו עצה שלימה.
ובאות א' המח עצמו נתבלבל ומסובב בעשנים סרוחים, ולכן מה שיגיע משם אל הלב, יהיה משפט מעוקל.
ובאות ד' הלב כולו כבר מנותק מהמח כי המותרות עולות אל הלב, והעצות ייצאו מהמותרות שלכן אין לו עצה ותמיד מסופק וכו'.
לפי"ז יכולה להיות הבנה מחודשת מה הכוונה שנלקח מאיתנו סוד העיבור? היינו שנלקח החיבור והייחוד שבין המח ללב.
כי המח הוא בבחי' של האור, והלב הוא בבחי' של הכתב (לוח ליבך, כמו הלוחות שהם שכלים פרטיים, שצריכים לקבל מאבן השתיה).
מח – לב
אור – כתב
וכאשר אין הארה בכתב, זה בחי' של היפרדות המח והלב, ואיבוד סוד העיבור, וע"כ אין לו עצה שלימה וכו'.

@איש-ריבי
אכן קשור מאד,
ראו בהלכות ר"ח ז, אות לז, שכותב מוהרנ"ת שהמים המטהרים הם הספרים הקדושים עצמם, ולא עצם המחלוקת, וזה אכן קשור לשאלה שהעלו בלטייל, ש'איש ריבי' העלה כאן, שהפלג אלקים שזה המחלוקת מלא במים, שהם הספרים, כי ע"י המחלוקת מתגלים הספרים שהם באמת מה שטהר מהטינופת וכו':
ר"ח ז, לז:
ה' יִתְבָּרַךְ בְּרַחֲמָיו מַשְׁגִּיחַ עַל אֵלּוּ הַדַּלִּים וְהָאֶבְיוֹנִים מֵהַדַּעַת שֶׁנָּפְלוּ לֶעָפָר וְלָאַשְׁפּוֹת מַמָּשׁ וְהָעֲשָׁנִים סְרוּחִים מְסַבְּבִים וּמְעַקְּמִים דַּעְתָּם מְאֹד. וּכְשֶׁהֵם חָסִים עַל עַצְמָם וְצוֹעֲקִים לַה' יִתְבָּרַךְ. אֲזַי הוּא יִתְבָּרַךְ מְרַחֵם עֲלֵיהֶם וְשׁוֹלֵחַ עֲלֵיהֶם מַיִם טְהוֹרִים וּמְקִימָם מֵעָפָר וּמֵאַשְׁפּוֹת סְרוּחִים הָאֵלּוּ. כִּי אֵלּוּ הַמַּיִם טְהוֹרִים שֶׁהֵם הַסְּפָרִים קְדוֹשִׁים מְטַהֲרִים מִכָּל הַגִּלּוּלִים בְּחִינַת וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכָּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם וְכוּ'.

מצרף כאן קטע מדברי מוהרנ"ת בהלכה המיוסדת על המאמר, ממנו משמע שהמחלוקת היא לא ממש כנגד האדם המטונף במותרות, אלא שהוא שומע באופן כללי מחלוקת שבין הצדיקים והת"ח, וזה מעורר אותו לתשובה (וקצת קשה שהרי רבינו כותב: 'שמקשין ושואלין עליו'):
הלכות ר"ח ז, אות לד
עִקַּר שְׁלֵמוּת הָאֱמוּנָה בַּה' הוּא עַל -יְדֵי שֶׁמַּאֲמִינִים בְּמֹשֶׁה עַבְדּוֹ שֶׁהוּא בְּחִינַת אֱמוּנַת חֲכָמִים אֲבָל הַבַּעַל דָּבָר מִתְגָּרֶה בָּזֶה בְּכַמָּה תַּחְבּוּלוֹת וְהָעִקָּר עַל-יְדֵי הַמַּחֲלֹקֶת שֶׁמַּרְבֶּה קָטֵגוֹרְיָא בֵּין הַתַּלְמִידֵי חֲכָמִים כְּמוֹ עַכְשָׁו כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה וְאֵין יוֹדְעִין הֵיכָן הָאֱמֶת עַל-כֵּן מִי שֶׁרוֹצֶה לָחוּס עַל נַפְשׁוֹ צָרִיךְ לָשׁוּב עַל-יְדֵי זֶה בְּעַצְמוֹ עַל-יְדֵי שֶׁשּׁוֹמֵעַ עֹצֶם הַמַּחֲלֹקֶת שֶׁיָּבִין מִזֶּה שֶׁרוֹצִים לְהַרְחִיקוֹ מֵה' יִתְבָּרַךְ וּכְמוֹ שֶׁמְּבֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר עַל פָּסוּק אֹזֶן שׁוֹמַעַת תּוֹכַחַת חַיִּים בְּקֶרֶב חֲכָמִים תָּלִין וְכוּ' (עַיֵּן שָׁם בְּסִימָן ה), עַד שֶׁיָּשׁוּב בִּתְשׁוּבָה עַל-יְדֵי זֶה דַּיְקָא עַל פְּגַם אֱמוּנַת חֲכָמִים עַד שֶׁיַּחַזְרוּ וְיֻחְשְׁבוּ אֶצְלוֹ כָּל הַסְּפָרִים הַקְּדוֹשִׁים וְכוּ' כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל.