@פאר-הליקוטים
מחזק את דברי יאשע הלברשטאם.
בוודאי שעיקר הטהרה היא עצם המחלוקת!
ראבר"נ מאריך בזה במכתב שמובא בסוף התורה, ש"מי מריבה" בעצמם, הם אלו
שמטהרים עיי"ש.
זה לא סותר את זה שבתוצאה, צריך להפוך הכל לספר, כלומר, לחפש את האמונה
בעצם המחלוקת.

@יאשע-הלברשטאם
כששאלו את ראבר"נ לעת זקנותו, מדוע אינו כותב חידושים בליקוטי מוהר"ן.
הוא ענה שאת החידושים שלו הוא היה טובל בדמעות, וכעת - לעת זקנותו הדבר קשה עליו.
כלומר החידושים שלו טבולים בים של דמעות.
הם משהו אחר לגמרי מאיך שהם נראים...
במילים אחרות, מונחים בתוך החידושים שלו - התחזקויות חדשות לגמרי
שלא היינו מגלים אותם בתוך התורות של רבינו, בלעדי דמעותיו.
עכשיו צריך לחתור...

@יאשע-הלברשטאם
אחרי @ברוך-מאן חיזק אותי בעניין החידושים... הדברים שלך פתחו את הצוהר
למה שרציתי לכתוב.
לפי דבריך הנקודה מחודדת יותר.
אולי בשינוי קל...
זה לא שני רבנים שונים, זה אותו רב. שכשהוא מדבר על יראה מונחת בה גם אהבה אין סופית,
ומאידך, שהוא מדבר על אהבה, יש בה גם כן יראה שמסתתרת בתוך דבריו.
כלומר, הכל בלול אחד בשני.
זה דרך הממוצע שאינו נוטה לימין ולשמאל.

@ברוך-מאן
נראה לי שאחד תלוי בשני....

@יאשע-הלברשטאם
אני שם הכל על השולחן!
אני פשוט מנסה לחפש מה רבינו מחדש יותר ממה שהייתי מבין לבד.
ברור לי שבתורה שלנו, יש רובד עמוק יותר לאהבה - שנובע מתוך היראה.
ואני בדיוק כמוך מחפש מה היא...
יש לי כיוונים שעולים מקשרי התורה והמחלוקת.
אבל מעניין אותי הכיוון שלך דווקא -ושל שאר החברים בפורום.
אולי ככה יהיה לי אומץ לכתוב גם את הגיגיי...

יש שיחה בחיי מוהר"ן אות ר"מ, שקשורה לעניין מדבר שממה:
"שמעתי שפעם אחת היה איש אחד מאנשי שלומנו קובל לפניו מאד על חסרון פרנסתו.
אמר לו רבנו זכרונו לברכה: איני יודע איך יש לכם לב כזה לבלבל אותי בהבלי עולם הזה, הלא אני דומה כמי שהולך יומם ולילה במדבר, וחותר ומבקש לעשות ממדבר ישוב.
כי בכל אחד מכם בלבו מדבר שממה מאין יושב, ואין שם מדור לשכינה ואני חותר ומבקש בכל עת לעשות איזה תקון ומקום בלבבכם להיות שם מדור לשכינה. הלא כמה יגיעות צריכין לעשות מאילן סרק עב שקורין דמב לעשות ממנו כלים יפים וראויים לתשמיש אדם.
כמה יגיעות צריכין לזה עד שמסתתין אותו ומנסרין אותו ומתקנין אותו במעצד ובשאר כלים הצריכין לזה. כמו כן ממש יגיעות כאלו צריך אני ליגע את עצמי".
כלומר העבודה הזו היא עבודה תמידית של רבינו הקדוש, והוא מתייגע בזה כל הזמן...

החילוק הפשוט בין יראה - דין, לאהבה - חסד, מורכב יותר בתורה שלנו.
מכיוון שכלפי האמונת חכמים, צריך להאמין אפילו בימין שהוא שמאל וכן להיפך.
כלומר יש כאן משהו אחר לגמרי שהוא לא אהבה גמורה ולא יראה מוחלטת -
שדווקא בגלל זה צריך אמונת חכמים.
יש כאן דרך חדשה וממוצעת שדווקא בגלל המורכבות שלה, היא לא נוטה לימין או לשמאל...
כלומר גם האהבה כאן היא לא לבדה, היא מצד אחד חייבת התכללות, ומצד שני זה קורה דווקא אצל אבן השתיה, מקור הצימצום.

בהמשך לנושא שהעלה יאשע הלברשטאם. רציתי לציין שר' אברהם עצמו התחבט בעניין...
כך מבואר בהקדמת ביאור הליקוטים שהוא התפלא מאוד על המושג עיון בליקוטי מוהר"ן בימי בחרותו.
רק לאחר עיון בדברי מוהרנ"ת גילה את סוד כללי העיון.
כלומר מייסד הח"י כללים היה מוהרנ"ת, אך את אור החכמה שהוא האיר בתוכם - גילה ראבר"נ.
אולי זה המקום לגעת בנקודה רגישה קצת...
גם בח"י כללים עצמם - צריך לגלות את אור החכמה שטמן ראבר"נ בתוכם,
ולא לשכוח שהם מסתירים משהו עמוק, שצריך לחתור בתוכו כל הזמן -
אחרת הם כללים יבשים לגמרי !

@יאשע-הלברשטאם
מקשרי התורה וודאי רואים שהמחלוקת היא דבר חיובי.
הרי בלעדיה אין חידוש ספרים, ואין מה שישלים את התורה שבכתב - שתוכל לקבל מהחכמה עילאה.
כלומר חדוש התורה תלוי דווקא במחלוקת.
לגבי מה שכתבת על קורח, בוודאי שעצם המחלוקת הייתה טובה, רק שלא היה את הסיום החיובי של כתיבת ספרים, אלא של השלילה של משה רבינו.
אגב המדרש אומר שמשה נענש על זה שאמר לקורח "רב לכם", שאחר כך בכניסה לארץ ישראל ה' אמר לו "רב לך".
כלומר עצם הרצון של קורח לזכות לכהונה היה דווקא דבר חיובי!
הבעיה שלו הייתה: שהוא לא הפך את זה לספר! הוא לא שב בתשובה על זה שהוא לא זכה לכהונה, במקום להתמודד עם זה ולהתחזק - הוא בחר לחלוק על משה ובכך לאבד את הסוד של המחלוקת...
עד הסוף הטוב של "צדיק כתמר יפרח" - סופי תיבות - קרח.

האמת שזה באמת נושא מעניין המעברים של דואג...
בל נשכח, שאחרי הכל הוא היה אביר הרועים אשר לשאול!
כלומר הוא היה ראש הסנהדרין.
ובכל זאת..
כשהוא דן על ענייני טומאה וטהרה היו לו 300 לימודים על מגדל פורח באוויר.
זאת הנקודה; היו לימודים. היו מגדלים. אולי אפילו מרשימים.
אבל הם היו באוויר!
הם לא היו מונחים על הקרקע, על המקום הנמוך והמצומצם, הם היו תלושים לגמרי, משייטים בגבהי מרומים...
לכן, כשמעיזים להתיר את דוד - זה שכל חייו חי גם עם אלו שהקרקע הייתה מקום גבוה בשבילם - הוא לא יכול היה להכיל זאת, אפילו שבכך סתר את דברי שמואל.
דואג לא קיבל את הנופלים - וזו הייתה הנפילה שלו.
אבל...
גם מזה נעשה ספר.