באות ו מביא רבנו את דברי הזוהר (פקודי רנד) כִּי כֻּלָּם בְּמַחֲשָׁבָה אִתְבְּרִירוּ.
כדאי לעיין בכללות דברי הזוהר שם המדבר מענין עשרה הרוגי מלכות ובראשם ר"ע. ובזה נקשרים הדברים לסוף תורה דילן מענין ר"ע וחבריו ורשב"י וחבריו שהם התקון. והעולה מהדברים שם שדיקא ע"י שר"ע וחבריו מסרו נפשם על קדוש ה' ותקון בחינת מ"ן דבינה ומלכות עי"ז יש באפשרותנו להעלות מ"ן ולהמשיך מ"ד. וכפי זה מתקבלת הבנה חדשה בענין הריגת ר"ע 'וחבריו' ועל כן לא אמר רבנו ר"ע 'ותלמידיו' כי בנקודת 'חבריו' שהם עשרה הרוגי מלכות יש בחינה שאנו נבנים ע"ג המסירות נפש שלהם שלא היה אפשר לתקן זאת כי אם ע"י מס"נ. ואינו מפגם חוסר ההתכללות. ואדרבה כל ההתכללות שלנו הוא ע"י המס"נ שלהם. וביותר שר"ע הוא בעל המימרא דואהבת לרעך כמוך זהו כלל גדול שבתורה. וממילא ודאי שמצד עצמו היה בסוד ההתכללות וההתקשרות אלא שהוכרח למסור נפשו בסוד 'אהבה' שיצאה נשמתו ב'אחד' גי' אהבה בכדי שרשב"י ותלמידיו וכלל ישראל אחריהם יזכו לבחינת אנן בחביבותא תליא.

@יוסף-מאיר-מאומן
ייש"כ. זה לא אולי קשור זה ודאי קשור.
וה' יאיר עיני לעיין בזאת הסוגיה.

@אולי-אזכה
כלל נוסף - והוא לא בדיוק כלל.
א. שמעתי מהר"ר אליהו עטיה בשם ר' משה ביננשטוק שכמדומה אמר זאת בשם ר' לוי יצחק בנדר זצ"ל.
שכאשר רבנו פותח את דבריו במילה 'כי' זה מורה על שאלה נסתרת שאותה בא רבנו לתרץ בדבריו. דוגמא לדבר תורה ו שפותחת במילים 'כי צריך כל אדם למעט בכבוד עצמו' וכו'. שבא לתרץ את השאלה מדוע אמר השי"ת למשה לבוא עם יהושע לאהל מועד אע"פ שבסופו של דבר ה' יצוה את יהושע בלי משה. ומתרץ רבנו שזה נעשה בשביל למעט בכבוד עצמו ואפילו משה רבנו הוצרך לזה (עיין בפרוש עוטה אור על תורה ו.)
ב. כמו"כ לפעמים המילה 'כי' היא נתינת טעם והסבר למה שאומר רבנו. ודוגמא לדבר בתורה דידן באות ה - וּכְשֶׁשָּׁב בִּתְשׁוּבָה עַל זֶה, אֲזַי נִתְחַדֵּשׁ אֶצְלוֹ בְּכָל פַּעַם סֵפֶר, כִּי חוֹזְרִים וְנֶחֱשָׁבִים אֶצְלוֹ כָּל הַסְּפָרִים שֶׁבַּתְּחִלָּה הָיוּ בְּעֵינָיו כְּלֹא.
דהנה על הקלקול אומר שם רבנו - וּבַתְּחִלָּה כְּשֶׁלֹּא הָיָה לוֹ אֱמוּנַת חֲכָמִים, אֲזַי הָיוּ כָּל הַסְּפָרִים אֶצְלוֹ כְּלֹא,
ומדוע בתיקון אומר רבנו 'נתחדש אצלו בכל פעם ספר (אחר)' דהיינו שכל פעם חוזר ונחשב בעיניו עוד ספר ועוד ספר ולא כולם כאחד. ולזה תכף אומר רבנו 'כי חוזרים ונחשבים אצלו כל הספרים' וכו'. היינו שבאמת כששב על פגם אמונת חכמים חוזרים ונחשבים בעיניו כל הספרים אך זהו בכלליות. ובפרטות להבין התועלת שיש מכל ספר זה לא קורה בפעם אחת אלא 'נתחדש אצלו בכל פעם ספר' וזהו שדייק לומר 'נתחדש' היינו שמבין את ההתחדשות שיכול לקבל מכל ספר. בבחינת לקבל ולהוציא מלימודו משפטי אמת הנהגות ישרות. וכן בקשרי התורה תחלת התשובה היא בבחינת שכל הכולל והמשך התשובה להמשיך הארת שכל הכולל לשכלים הפרטיים שבכל פעם ממשיך לשכל פרטי אחר.

@אולי-אזכה
בציטוט שהבאת מהקדמת ביאה"ל. והוא מובא בכוכבי אור שיחות וסיפורים אות יב שלזה ציין רצנ"ק.
מבואר שלימוד 'העיון' שהתכוון רבנו הקדוש היא לח"י כללים שייסד ראב"ן. אך אין בזה שלילה ללימוד בדרך 'דרוש אחד' שהדברים מקושרים זה בזה.
'ואולי' כוונת רצנ"ק לומר שיש הבדל בין דרך 'דרוש אחד' לבין דרך 'דרש' המבואר בדברי ראב"ן.
ונפק"מ לדידן. שאף שעיקר הלימוד הוא בדרך מניה וביה ושאר הכללים שצריך לשים לבו בעת לימוד המאמר. אך אעפ"כ כאשר יתקשרו בדעתו ביאור מתורות אחרות. אין זה נקרא שבורח הוא מ'פשט' דברי רבה"ק. שכיון שהדברים מקושרים בדרך 'דרוש אחד' בודאי שנמצא ביאורים בתרות אחרות.
ואציין מה שכתבתי אתמול באשכול שיחות הקשורות לתורה סא. שהמבואר באות ה' בתורה דידן עה"פ אז נדברו יראי ה' וגו' לא מבואר בתורה דידן דיו. ומבואר באריכות בתורה קמב. ומי שיבאר את דברי רבנו באות ה' ע"פ תורה קמב לא יחשב כיוצא מפשט מניה וביה. כי מה אפשר לעשות ששם מבוארים הדברים באריכות יותר באופן המבאר את דבריו בתורה דידן. אלא ששם גם נוסף ביאור בענין אברהם אבינו שהיה לומד מהחידושים שהתחדשו קודם בריאת העולם. אך החלק הראשון של התורה מבאר את דברי רבנו בתורה דידן.

@כפטיש-יפוצץ
א. בסוף אות ה מבאר רבנו ענין הספר שנעשה ע"י שזה שואל ומקשה וזה שב בתשובה ומשיב ומתרץ השאלה וזה בחינת אז נדברו יראי ה' וגו'.
וענין הספר שנכתב לא מבואר ענינו. וביאורו באורך בתורה קמב עיי"ש.
ב. במבואר באות ה מהמחלוקת שיש על מי שאינו מאמין בעצמו מבואר בתורה פו ובשיחות הר"ן ק"מ. עיי"ש.
ג. המבואר באות ה מענין מים המטהרים שהם בחינת מחלוקת עיין בתורה קסא. ושם הוא בזווית שונה אך נקשרים הדברים למתבונן.
ד. מענין אנן בחיבובתא ותקון המאכלים עיין בתורה קפג . מענין אחדות הצדיקים שמהם יוצא הפרנסה.
ה. בפרפראות אות יד. מבואר שתורה ריא נאמרה בעת אמירת תורה דידן.

@יוסף-מאיר-מאומן
התעוררתי מדבריך לפרש בדרך צחות שזהו ענין סוד העיבור. (אשה). שהאיש נותן את הלובן והאשה נותנת את האדום שהם בחינת חו"ג המתנגדים זה לזה אך השותף השלישי שנותן הרוח חיים הוא המאחד את חלקי הגוף להתרקם ולהיות אחד.
כמו"כ הוא בענין אהבה והתכללות שכאו"א יש לו את הנקודה שלו. אך כאשר מכניסים את השותף השלישי המכריע (בחינת עמודא דאמציעתא) בין כל השכלים הפרטים אזי מבינים שאף שאני עובד את ה' בזו הדרך ובאלו הלבושים. כמו"כ בדיוק חברי עובד את ה' בדרכו ובלבושיו.
ה' יזכני גם לאהוב כאו"א מישראל באמת.

@אולי-אזכה כתב בלא רק ח"י כללים!:

עין בהקדמה לביאור הליקוטים שכותב שהעושר ממאמר אחד לחבירו הוא דרש ולא פשט
וזה גם הכוונה בדברי רנצ"ק

מהדוגמא שהביא רנצ"ק מתורה עט תנינא. משמע שהבין שאינו רק בדרך דרש אלא הבין שיש שייכות ממשית בין התורות שבנויים זה ע"ג זה.

@אולי-אזכה כתב בלא רק ח"י כללים!:

כמו כן יש את תורות ז' ט' וקי"ב

כדבריך מבואר בחיי"מ אות ג עיי"ש./ ובחיבור תורה ט ו- קיב. משמע שזה אותה תורה וכנראה שתורה קיב לא נאמרה באחד מהזמנים הקבועים לאמירת התורה ואח"כ כללה רבנו בתורה ט.
ומה שהארתי לומר שנשים לבנו בעוד תורות שיש ביניהם קשר אע"פ שלא צוין בספרים. ודברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר. ואינו סותר את הח"י כללים.

הנושא המרכזי בתורה היא אנן בחביבותא תליא. ורבנו בשלהי התורה מבאר וז"ל - וְזֶה חֲדִי רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר: "ה' שָׁמַעְתִּי שִׁמְעֲךָ יָרֵאתִי", תַּמָּן יָאוּת הֲוֵי לְמִדְחַל. כִּי חֲבַקּוּק אָמַר נְבוּאָה זוֹ עַל רַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵרָיו שֶׁמֵּתוּ עַל יְדֵי שֶׁלֹּא הָיָה בָּהֶם אַהֲבָה כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יְבָמוֹת ס"ב:). כִּי הֵם הָיוּ בְּחִינַת גְּבוּרוֹת וְצִמְצוּמִים, וְלֹא נִכְלְלוּ יַחַד. וְלֹא נִמְתְּקוּ. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן וַחֲבֵרָיו שֶׁהָיוּ הַתִּקּוּן שֶׁלָּהֶם, עַל כֵּן אָמַר אֲנַן בַּחֲבִיבוּתָא תַּלְיָא, הַיְנוּ בְּחִינַת הָאַהֲבָה וּכְלָלוּת שֶׁנִּכְלָלִין יַחַד, וְעַל יְדֵי זֶה הַהַמְתָּקָה וְהַתִּקּוּן כַּנַּ"ל. וּמִזֶּה בָּא בְּחִינַת חֲדִי רַבִּי שִׁמְעוֹן, הַיְנוּ בְּחִינַת הַשִֹּמְחָה, שֶׁנַּעֲשֶֹה עַל יְדֵי הַכְּלָלוּת וְהָאַהֲבָה, בְּחִינַת: "אוֹר צַדִּיקִים יִשְֹמָח".
וכבר עמדו המטיילים בלשון ר"ע וחבריו...ור"ש וחבריו. שלכאורה בגמ' מבואר שהיו תלמידיו. ומסתמא רבו הביאורים בזה. אך לא זו הנקודה.
השאלה היא במה התבטא שהיו ר"ע וחבריו או תלמידיו בחינת 'גבורות וצמצומים' ואיני מתכוון בדרך הקבלה כי לזה יש את 'אשכול ליודעי חן'.
ובלשון הגמ' וכפי שידוע בעולם תלמידי ר"ע לא נהגו כבוד זה בזה. וגם כאן השאלה על איזה כבוד מתכוונים חז"ל וגם בזה רבו הביאורים בדרך המוסר הדרש החסידות והקבלה וכו'.
ואחד הביאורים היפים ששמעתי - שאין כבוד אלא תורה. ותלמידי ר"ע לא נהגו כבוד זה בזה היינו שכל אחד שמר את תורתו לעצמו ולא שיתף בה את חבריו. ובזה יבואר היטב גם הלשון שנקט רבנו 'וחבריו' ומי שקרא קצת זוהר שם לבו שר"ש ותלמידיו היו מתחברים יחדיו, והיה מבקש ר"ש גם מתלמידיו שיפתחו פיהם ויבארו סודות התורה. וזהו מדין 'חיבור' שיתחברו יחדיו וזהו הלשון 'חבריו'.
ובזה הנני פונה לכל חברי הפורום שיד ורגל להם בחידושים וביאורים בתורה הזמנית שיחברו את חברי הפורום לחידושיהם ורעיונותיהם.
לא כל אשכול אמור להיות באופן של שו"ת. אבל ממילא יעשה מזה שו"ת וכמבואר בתורה דידן שכאשר אחד מקשה קושיא והשני משיב תשובה ויתכן שב' יקשו קושיא וקושיא אחת תהיה תשובה לשאלה הראשונה וכו' ויש בחינת של ויקשב ה' וישמע וגו'. על כן מי שיכול לשתף את החברים ידע שבזה הוא מתקן 'אנן בחביבותא תליא' ועי"ז נזכה שיאמר עלינו 'אור צדיקים ישמח'

@מאמין-בעצמי
הנני מביא כמה כללים אומנם לא מהלקו"ה אלא מדברי ר' נתן בלקו"מ. ואע"פ שלא נכתבו ככללים מבואר שכך למד ר' נתן את הלקו"מ.
א. בסוף תורה סט כותב ר' נתן [זֹאת הַתּוֹרָה שֶׁל חֹמֶר אִסּוּר גְּזֵלָה, וְהַתּוֹרָה שֶׁבְּסִימָן ס"ח הַקּוֹדֵם, מֵעִנְיַן פְּגַם הַכַּעַס שֶׁמַּפְסִיד הָעֲשִׁירוּת. שְׁנֵי הַתּוֹרָה אֵלּוּ, יֵשׁ לָהֶם חִבּוּר וְשַׁיָּכוּת זֶה לָזֶה, כַּמּוּבָן לְמַשְֹכִּיל. וְהֵם מְחֻבָּרִים יַחַד בְּתוֹךְ הַתּוֹרָה שֶׁל הֵיכַל הַקֹּדֶשׁ שֶׁבְּסִימָן נ"ט, כִּי שָׁם הוּבְאוּ שְׁנֵי עִנְיָנִים אֵלּוּ בְּקִצּוּר בְּתוֹךְ הֶמְשֵׁךְ הַתּוֹרָה הַהִיא. עַיֵּן שָׁם הֵיטֵב]
מבואר שישנם תורות שהרעיון שלהם כתוב בתורה אחרת. ובהקשר לתורה דידן כתבתי באשכול שיחות הקשורות לתורה סא שתורה ה תנינא מקושרת ביותר לתורה דידן אע"פ שלכל אחד יש את המהלך שלה ואת העצות שלה.
ב. בסוף תורה ז תנינא כותב ר' נתן - הַתּוֹרָה הַזֹּאת מְדַבֶּרֶת מִכָּל הָעֶשֶֹר סְפִירוֹת: שֶׁפַע הַכֶּתֶר, חָכְמָה וּבִינָה, יָדַיִם גַּם יִרְאָה. גַּם אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (כְּתֻבּוֹת צו): 'הַמּוֹנֵעַ הֲלָכָה מִפִּי תַּלְמִיד, כְּאִלּוּ מוֹנֵעַ מִמֶּנּוּ חֶסֶד, וּפוֹרֵק מִמֶּנּוּ יִרְאַת שָׁמַיִם'. גַּם בֵּן וְתַלְמִיד בֵּן, אִיתָא בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ (יִתְרוֹ דַּף עט:): מַה שְּׁמוֹ, דָּא חָכְמָה. מַה שֵׁם בְּנוֹ דָּא תִּפְאֶרֶת. תַּלְמִידִים הֵם לִמּוּדֵי ה', דָּא נֶצַח הוֹד. כֹּל, דָּא יְסוֹד, וּמַלְכוּת הַנַּ"ל. רֵאָה הִיא אֵיבָרִים הַפְּנִימִיִּים. וְיֵשׁ סְפִירוֹת שֶׁמְּדַבֵּר מֵהֶם כַּמָּה פְּעָמִים. (אַשְׁרֵי אָזְנַיִם שֶׁכָּךְ שׁוֹמְעוֹת. אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לוֹ וְכוּ').
מבואר מדברי ר' נתן שבכל תורה צריכים להתבונן בהקשרים הפנימים ולגלות את הקומה הפנימית שבמהלך התורה. ונקשרים הדברים לחיי"מ (אות שסב) גַּם בְּכָל מַאֲמָר יֵשׁ כַּוָּנוֹת שֶׁל מִצְווֹת, שֶׁכָּל מַאֲמָר שַׁיָּךְ לְאֵיזֶה כַּוָּנוֹת הַמְבֹאָרִים בַּכְּתָבִים בְּ"עֵץ חַיִּים" וּפְרִי עֵץ חַיִּים. כְּגוֹן הַתּוֹרָה שֶׁל מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים (בְּלִקּוּטֵי א' סִימָן ל"ג) יֵשׁ בּוֹ סוֹד כַּוָּנַת לוּלָב אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִזְכָּר בּוֹ דָּבָר מִמִּצְוַת לוּלָב, וְכֵן בִּקְרֹב עָלַי מְרֵעִים" כִּמְדֻמֶּה לִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כַּוָּנַת קִדּוּשׁ (עַיֵּן לְקַמָּן סִימָן שפז), וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה שְׁאָרֵי הַמַּאֲמָרִים. וְשָׁמַעְתִּי מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ שֶׁאָמַר, שֶׁרָצָה לַעֲשֹוֹת פֵּרוּשׁ עַל הָעֵץ חַיִּים, אַךְ פֵּרוּשׁ פָּשׁוּט אֵינוֹ נִצְרָךְ, רַק צְרִיכִין לוֹמַר תּוֹרָה שֶׁיִּהְיוּ פֵּרוּשׁ, וּכְבָר אָמַרְתִּי כַּמָּה תּוֹרוֹת הַשַּׁיָּכִים לָעֵץ חַיִּים. גַּם שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ שֶׁאָמַר, שֶׁזֶּה סָמוּךְ גָּמַר הָעֵץ חַיִּים וְרָאָה שֶׁהוּא כֻּלּוֹ מוּסָר. וְכֵן כַּמָּה תּוֹרוֹת יֵשׁ בְּהַסֵּפֶר, כְּגוֹן "מַרְכְּבוֹת פַּרְעֹה" (בְּלִקּוּטֵי א, סִימָן ד), "אַשְׁרֵי הָעָם זַרְקָא" (שָׁם, סִימָן לה) וְעוֹד כַּמָּה תּוֹרוֹת שֶׁאָמַר בְּאוֹתָן הָעִתִּים, וְכֻלָּם הֵם סוֹד כַּוָּנוֹת תְּפִלִּין.
ג. מש"כ ר' נתן צבי קעניג בהקדמה למפתחות ללקו"מ וז"ל - וזה כמה אשר עלה ברעיוני על דבר מה שכתב מוהרנ"ת ז"ל בהקדמתו לספר הקדוש 'לקוטי הלכות' וז"ל בד"ה וזה ברור וידוע לכל משכיל שבכל המקומות שנמצא בספרים קדושים חידושים וביאורים באריכות גדול וכו' או בספרי האריז"ל שכל דרוש הולך ומתרחב והולך מאד וע"פ רוב הדרוש שבסוף מקושר מאד להדרוש שלפני כן כמה וכמה דפין, ומי שבקי היטב בכתבי האריז"ל מבין שכמעט כל הספר עץ חיים ופרי עץ חיים הם דרוש אחד גדול וכו'. ע"כ. לפענ"ד דבריו יסובו ג"כ על ספר אדמו"ר הקוה"ט, אשר יחשב לבנין אחד נהדר בקודש [וכ"נ מדברי בליקו"ה שדרש סמוכין בתורת אדמו"ר ממאמר למאמר] ובזה יושב מה שהיה תמוה בעיני על מה שמובא בהשיחות אשר בתחלת ספר 'ביאור הליקוטים' וז"ל שנה האחרונה (להסתלקות אדמו"ר זיע"א) אמר רז"ל למוהרנ"ת - מהיום אומר לכם תורה בכל שבת, כי אז התחיל לומר תורה על פרשת בראשית ונח, ולא אמר עוד. ואמר ר' אברהם ע"ה שכוונת רז"ל היה באופן שיהיה מוהרנ"ת אצלו בכל שבת ואז יאמר, אבל כשהוא לא היה, לא היה לו בפני מי שיאמר תורה. וזה שאמר איך וועל אייך זאגן תורה. ומוהרנ"ת לא הבין כוונתו, וזה הענין של הראשי פרקים שבליקוטי תנינא סי' עט, ואם אומנם כדבריו אשר מוהרנ"ת זצ"ל מרוב ענוותנותו לא ירד בזה לסוף דעת אדמו"ר נ"ע. יפלא הדבר איך לקח מוהרנ"ת ופירש את כל הראשי פרקים כמאמר אחד, המקושר בטוב טעם ודעת, כי הרי לפי דברי הגראב"נ אין כאן מאמר אחד אלא ראשי פרקים של י"א מאמרים, ואיך נפרש אנו את הקשר ביניהם. אלא הדרן לקמייתא כי אם אומנם הם י"א מאמרים חלוקים מ"מ מקושרים הם בקשר נפלא, כי לעומקן של דברים כל דבריו הם מקושרים והם דרוש אחד גדול כדברי מוהרנ"ת לעיל בדברו על עץ חיים ופרי עץ חיים (ואין דברנו אלו לגבי דרך הלימוד והעיון בספרי אדמו"ר אם לפרש מניה וביה או ממאמר אחד למשנהו ועיין בשיחות וסיפורים דף פח להגראב"נ ז"ל) עכ"ל ר' נתן צבי קעניג.
ואף מי שאינו רוצה לקבל את דברי ר' נתן צבי קעניג. צריך לבלי לשכוח את כלל יח וז"ל הוא בהדברים הנודעים ומבוארים בדברי חז"ל או בספרי הקבלה, שנמצא כמה פעמים שאינו מזכיר בהם זולת בראשי פרקים, וסומך עצמו על המעיין שיודע מהם או ידרוש אחריהם.
וכתלמידים וחסדים לרבנו הקדוש והנורא שדבריו בעינינו כתיקו"ז וכתבי האריז"ל צריכים אנו לזכור שדברי רבנו בשאר תורות הם לגבינו כדברים המבוארים בחז"ל ובספרי קבלה. ועל כן כאשר ישנם מושגים מקבילים בין התורות בודאי שרבנו סמך על תלמידיו המסלסלים בתורתו שידעו לקשר מושגים שכבר לימדם בעבר אם אלו שמלמדם כעת.

עוד יש להאיר שבנביא (ישעיהו יט) אחר שאומר (פסוק יא) אַךְ אֱוִלִים שָׂרֵי צֹעַן חַכְמֵי יֹעֲצֵי פַרְעֹה עֵצָה נִבְעָרָה אומר (פסוק טז) בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מִצְרַיִם כַּנָּשִׁים וְחָרַד וּפָחַד וגו'. נמצא שהעצה נבערה היא ממשיכה לבחינת נשים. לפחד וחרדה כנשים. ועיי"ש במלבי"ם בהערות שנבואה זו מדברת מחלוקת מלכות מצרים לי"ב שבטים שנלחמו זה בזה. והוי 'עצה נבערה' שממשיכה בחינת 'והיתה מצרים כנשים' ענין ההתפרדות הפך ההתכללות בחינת אנן בחביבותא תליא והוא מחוסר העצה בחינת נואלו שרי צוען.
עוד יש להאיר שבתורה דידן מביא רבנו את דברי איוב בפסוק הן תוי שדי יענני וספר כתב איש ריבי ואת תשובת אליהוא בן ברכאל ונשמת שדי תבינם. שהיא הקדמה לתשובה על טענת איוב הן תוי שדי וגו'. ובתחלת ספר איוב (ב, ט) ותאמר לו אשתו עודך מחזיק בתומתך ברך אלהים ומות ויאמר אליה כדבר אחת הנבלות תדברי וגו'. וזה דוגמא ל'עצת נשים' היא 'עצה נבערה' שלא ממשיכה שום שכל אמיתי בחינת שכל הכולל שיאיר בשכל הפרטי כמו שזכה אח"כ איוב ע"י טענותיו הן תוי וגו' שלבסוף קיבל תשובה מאליהוא בן רכאל.

בזוה"ק פרשת עקב (רע"מ רע, ב) וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וְגוֹ', וְאָכַלְתָּ וְשבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְיָ' אֱלֹהֶיךָ וְגוֹ'. פִּקוּדָא (יח) דָּא לְבָרְכָא לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל כָּל מַה דְּאָכִיל וְשָׁתֵי, וְאִתְהֲנֵי בְּהַאי עָלְמָא.
ובפשטות מה שמתחיל הזוהר במילים והיה עקב וכו' הוא רק להודיע שמדבר על פרשת עקב. ולמעשה הרע"מ הולך ומבאר כוונת הברכה ואף האריז"ל בפרשתן מבאר כוונת הברכה והאכילה. [ועיין בנהר שלום כל כוונת מטבע ברכה].
ונביא כללות ענין 'מטבע ברכה' ע"פ דברי הרע"מ עם פרוש המתוק מדבש. - דְּבִרְכָּאן דְּבָרִיךְ בַּר נָשׁ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אָתֵי לְאַמְשָׁכָא חַיִּין מִמְּקוֹרָא דְּחַיֵּי, לִשְׁמֵיהּ (קדישא) דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קַדִּישָׁא, וּלְאַרְקָא עָלֵיהּ מֵהַהוּא מִשְׁחָא עִלָּאָה, וְאָתֵי לְאִתְמַשְּׁכָא מִתַּמָּן לְכָל עָלְמָא. - שבברכות שמברך האדם לקב"ה ממשיך שפע חיים ממקור החיים היינו מיחוד חיצוניות דאבא ואימא, שנמשך משם שפע חיצון וכח לשמו של הקב"ה, דהיינו לזו"ן כדי שיהיה להם כח לעלות בסוד מ"ן, ועי"ז להמשיך שפע פנימי מיסוד דאבא הנמשך לאימא וממנו לזו"ן, ומשם נמשך השפע לכל העולם.
ובהמשך מבאר מֵאָן אֲתָר נַחְתֵּי, לְבָתַר דְּנַחְתֵּי מֵאֲתָר רֵישָׁא חֲדָא דְּצַדִּיק. תַּמָּן סַלְּקִין, מִתְעָרֵי לְנַחְתָּא אַחֲרָנִין מִלְּעֵילָּא, וְאִתְמַלְּיָיא מִלְּעֵילָּא וּמִתַּתָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי י) בְּרָכוֹת לְרֹאשׁ צַדִּיק. כֵּיוָן דְּהַאי דַּרְגָּא אִתְמַלְּיָיא, אָרִיק לְהַאי כַּלָּה, וּמִתַּמָּן נַגְדִּין וְאִתְמַשְּׁכָן לְתַתָּא. – אחר שירד השפע לזו"ן מיסודות של או"א הנקראים 'רישא חדא דצדיק' ונקראים ראש אחד ע"ש שיחודם תדירי ונחשבים לאחד. ושפע זה נמשך מיחוד חיצוניות שלהם, ועי"ז 'תמן סלקין' עולים זו"ן בסוד מ"ן לעורר ולהוריד ברכות אחרות מלמעלה. כי ע"י המ"ן נעשה יחוד פנימיות או"א, ויורד השפע ונמשך מלמעלה מריש כל דרגין, וממלא יסוד דאו"א מלמעלה בשפע מ"ד, ומלמטה משפע מ"ן. ואחר שמתמלאים יסודות או"א בשני מיני ברכות מ"ד ומ"ן נמשך השפע לכלה דרך ו"ק דז"א ומהמלכות נמשך השפע לכל העולמות.
והביא שם את דברי האריז"ל ע"פ הרע"מ (שער הכוונות ג, א) כוונת ברכת הנהנין והמצות, במלת ברוך תכוין אל ההוא שביל דקיק שהוא יסוד אבא המחבר חכמה עם בינה, ועל ידו אנו מורידים שפע אל ז"א כדי שיוכל לעלות למעלה, כי שני מיני שפע הם, תחילה זו"ן מקבלים שפע שיהיו ראוים ומוכנים לעלות אל הבינה, ואחר שכבר עלו, אז הם מקבלים שפע שיהיו ראוים ומוכנים לעלות אל הבינה, ואחר שכבר עלו, אז הם מקבלים שפע האמיתי הנאות להם. לכן תחילה צריך לכוין להוריד שפע עליון ע"י 'ברוך' שהוא יסוד אבא, אל 'אתה' שהוא החסד, ואח"כ אל 'הוי"ה' שהוא התפארת, ואח"כ אל 'אלהינו' שהוא הגבורה, וע"י השפע הזה זו"ן יכולים לעלות אל הבינה, ואז בעלותם שם נקראת הבינה 'מלך העולם', ואז לוקחים שפע האמיתי הראוי להם, וזהו 'אשר' הוא בבינה, 'קדשנו' בתפארת, 'במצוותיו' הם נו"ה, 'וצונו' יסוד, ושארית תשלום הברכה כמו 'על נטילת ידים' או 'בורא פרי העץ' וכיוצא הכל במלכות.
וענין המשכת השפע לחג"ת כדי שיוכלו לעלות מ"ן בלשון הרע"מ (רעא, א-ב) וְרָזָא דְּאִלֵּין בִּרְכָאן לְאַתְּעָרָא מֵעֵילָּא לְתַתָּא, בְּרָזָא דָּא, בָּרוּךְ - דָּא רָזָא דִּמְקוֹרָא עִלָּאָה מִכֹּלָּא, לְאַרְקָא וּלְאַמְשָׁכָא וּלְאַנְהֲרָא כָּל בּוֹצִינִין...אַתָּה - לְבָתַר שָׁארֵי לְאִתְגַּלְיָיא... דָּא רָזָא דִּימִינָא...יְהוָֹה - דָּא רָזָא דְּאֶמְצָעִיתָא... אֱלֹהֵינוּ - דָּא סִטְרָא דִּשְׂמָאלָא, דְּכָלִיל בִּימִינָא, וִימִינָא בֵּיהּ, וְאִתְכְּלִילוּ דָּא בְּדָא, לְמֶהֱוֵי חַד. וְעַד הָכָא, אִתְקְשָּׁרוּ בִּרְכָאן, דְּכֵיוָן דְּאִלֵּין אִתְבָּרְכָאן, כֻּלְּהוֹן דִּלְתַּתָּא אִתְבָּרְכָאן. לְבָתַר דְּאִינּוּן אִתְבָּרְכָאן, וְנַטְלֵי בִּרְכָאן לְגַרְמַיְיהוּ, אִתְהֲדָרוּ כְּלִילָן כְּחַד לְהַהוּא מְקוֹרָא וכו' עיי"ש.
וענין 'מטבע ברכה' נקשר במהלך תורה דידן, אומנם לא לפרטי פרטיו אך לסדר הכולל. באות ה' רבנו מבאר אַךְ מִי שֶׁכְּבָר נִשְׁקָע בְּאֵלּוּ הַמּוֹתָרוֹת, יֵשׁ מַיִם שֶׁהוּא מְטַהֵר מִזֹּאת הַטִּנֹּפֶת...וְאֵלּוּ הַמַּיִם, הֵם בְּחִינַת מַחֲלֹקֶת...כִּי מִכָּל מַחֲלֹקֶת נַעֲשֶֹה סֵפֶר, בְּחִינַת שְׁאֵלוֹת וּתְשׁוּבוֹת...כִּי עַל יְדֵי הַתְּשׁוּבָה, עַל יְדֵי זֶה נִתְחַדְּשִׁים אֶצְלוֹ כַּמָּה סְפָרִים... וְעַל יְדֵי זֶה נִמְתָּקִים כָּל הַצִּמְצוּמִים, שֶׁהֵם הַדִּינִים. וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ אֵיזֶה דִּין וְצִמְצוּם, נִמְתָּק עַל יְדֵי זֶה, עַל יְדֵי תִּקּוּן אֱמוּנַת חֲכָמִים, שֶׁעַל יְדֵי זֶה נִתְרַבִּין הַסְּפָרִים שֶׁל הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה...אַךְ יֵשׁ חָכְמָה עִלָּאָה, שֶׁכָּל הַחָכְמוֹת כְּלוּלִים שָׁם, וּמְקַבְּלִין מִשָּׁם, וְעַל כֵּן שָׁם נִמְתָּקִים כָּל הַדִּינִים... וּשְׁלֵמוּת הַתּוֹרָה, הִיא עַל יְדֵי תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. כִּי תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב אֵין לָהּ שְׁלֵמוּת, כִּי אִם עַל יְדֵי תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה...וְכָל הַצִּמְצוּמִים שֶׁבָּעוֹלָם, כֻּלָּם נִרְשָׁמִים בְּאֶבֶן שְׁתִיָּה, שֶׁמִּמֶּנּוּ הֻשְׁתַּת הָעוֹלָם, וְכֻלָּם מְקַבְּלִים מִמֶּנּוּ. וְשָׁם הַמְתָּקַת כָּל הַדִּינִים, כִּי הוּא בְּחִינַת חָכְמָה עִלָּאָה, בְּחִינַת קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים...וּכְשֶׁהַתּוֹרָה יֵשׁ לָהּ שְׁלֵמוּת עַל יְדֵי הַסְּפָרִים כַּנַּ"ל, אֲזַי מְקַבֶּלֶת מֵחָכְמָה עִלָּאָה, בִּבְחִינַת לוּחוֹת הָאֶבֶן, בְּחִינַת אֶבֶן שְׁתִיָּה. וַאֲזַי מַשְׁפַּעַת בְּכָל הַחָכְמוֹת, וְנִמְתָּקִים כָּל הַדִּינִים. בִּבְחִינַת (תְּהִלִּים כ) "יִשְׁלַח עֶזְרְךָ מִקֹּדֶשׁ", שֶׁעִקַּר הָעֵזֶר וְהַיְשׁוּעָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת הַמְתָּקַת הַדִּינִים, הוּא מִקֹּדֶשׁ, הַיְנוּ עַל יְדֵי הַשֵֹּכֶל שֶׁנִּקְרָא קֹדֶשׁ כַּיָּדוּעַ וכו'.
דבתחלת התורה מבאר רבנו שכשפוגמים באמונת חכמים נדון במותרות היינו בפסולת האכילה. ובאמת שמחטא אדם הראשון שפגם באמונת חכמים (כמבואר בלקו"ה פקדון ה ועוד) כל האכילות שבעולם נאחז בהם טוב ורע, שבכל אכילה יש פסולת. ובכללות אדה"ר גרם חידוש השבירה ועל כן כל האכילות הם בבחינת 'שבירה' וצריך לתקן אכילתו וכל עניניו ע"פ התורה. והתקון ע"פ התורה תלוי בחכמים. ועל כן הפוגם באמונת חכמים נדון במותרות, שנשאר במציאות 'השבירה' ועל כן כל אכילתו היא בבחינת מחלוקת שמתגברים הניצוצות השבורים ואין בהם שלום [וכמבואר היטב בתורה עה עיי"ש].
וכיון שפגם אמונת חכמים היא הגברת השבירה בחינת מחלוקת. על כן תיקונו 'מדה כנגד מדה' שמתגבר כנגדו המחלוקת. והוא צריך לשוב בתשובה. ומגלה לנו רבה"ק שהמחלוקת היא מלמעלה בבחינת וזרקתי עליכם מים טהורים וגו' ועי"ז חוזר בתשובה וכו'.
וזהו סדר מטבע ברכה. שכשאדם רוצה לאכול מאכל הוא צריך לתקנו מבחינת מחלוקת שלא יתגברו המותרות. וסדר התקון הוא שצריך בתחלה להמשיך שפע מיחוד חיצוניות או"א לתת כח בזו"ן לעלות מ"ן. שזה בחינת המשכת 'וזרקתי עליכם מים טהורים' וממשיך בחינת זו לחג"ת שהם ימין שמאל ואמצע וע"י אמירת 'ברוך אתה הוי"ה אלקינו' הריהו ממשיך מ'ברוך' בחינת וזרקתי עליכם מים טהורים ומאחד את חג"ת להיות אחד בחינת 'עמודא דאמציעתא' שמאחד הימין והשמאל והאמצע לאחד והריהם בבחינת 'אנן בחביבותא'. ועי"ז יש בכחם לעלות לבינה. שזהו בחינת 'תשובה' ששבים ועולים למקורם בחינת בינה בחינת קדשי הקדשים אבן השתיה. וע"י העלאת המ"ן נמשך מ"ד המתאחדים במ"ן שעלו. היינו שע"י התשובה שלו גורם שימשך הארת שכל הכולל לשכלים הפרטים, היינו המשכת שפע או"א לחג"ת ומשם למלכות ומשם לכל העולמות ועי"ז נמשך שפע וברכה לכל העולמות. היינו המתקת כל הצמצומים שהם הדינים. [וזהו בחינת להוציא לאור משפט ועפי"ז אפשר שבדיקא מתחיל הרע"מ בפסוק והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה וגו' ותכף מבאר ענין כוונת הברכה. כיון שכוונת הברכה הוא הסדר של הוצאת משפט לאור של הוצאת השכלים הפרטים מבחינת שכל הכולל בלי אחיזת השבירה].
נמצא מבואר ע"פ הנ"ל שמטבע ברכה הוא תקון להנצל מבחינת המותרות הנאחזות במאכל. ונצרכת גם למי שלא שקע במותרות, בכדי להנצל מאחיזת המותרות שיש במאכלים מחטא אדה"ר. ומי שנשקע במותרות אזי מתחדש עליו סדר התקון כפי הסדר הנזכר בדברי רבנו שמתגבר עליו מחלוקת ושב בתשובה וכו'.

עוד ברע"מ שם מענין הלכות סעודה ואחד מהדברים הוא סוד 'בעל הבית בוצע' ומבאר שם (רעב, א) וְאֹרַח רָזָא, בַּעַל הַבַּיִת בּוֹצֵעַ, דָּא עַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא, דְּאִיהוּ קַו הָאֶמְצָעִי. וּבְשַׁבָּת צָרִיךְ לִבְצוֹעַ מִשְּׁנֵי כִּכָּרוֹת, דְּאִינּוּן ה' ה'. בַּעַל הַבַּיִת, דָּא ו' דְּאֶמְצָעִיתָא. ובקשרי תורה דידן מתבאר שבעה"ב שהוא בחינת עמודא דאמציעתא הוא דיקא בוצע בכדי שתהיה האכילה בלי אחיזתה המותרות הנמשכים מהקצוות של הנטיה לימין ושמאל. וכן מה שאומר שבשבת הב' ככרות הם כנגד ה' ה' שהם אימא ומלכות ובעה"ב ו' באמצע בחינת ז"א העומד בין אימא למלכות. כי הוא בחינת עמודא דאמציעתא שמקבל מבחינת אימא ומוציא למלכות וזהו ענין להוציא לאור משפט. שמדת המשפט עמודא דאמציעתא היא 'מקבלת ומוציאה' היינו מקבל מאימא ומוציא למלכות וזהו כלשון רבנו באות א - כִּי כָל הַלִּמּוּדִים שֶׁהָאָדָם לוֹמֵד, צָרִיךְ שֶׁיְּקַבֵּל וְיוֹצִיא מֵהֶם מִשְׁפְּטֵי אֱמֶת וכו'. ובקשרי התורה צריך השכל הפרטי לקבל משכל הכולל ולהאיר לצמצומים שהם הדינים בחינת המלכות בחינת דינא דמלכותא דינא. ועיי"ש עוד שהבציעה היא 'כזית וכביצה' כנגד י' דהוי"ה וי' דאדני' היינו המשכת הארת י' דהוי"ה בחינת אבא שכל הכולל עד לי' דאדני ששם אחיזת הדינים. וזהו בחינת 'אמונת חכמים' לקשר י' דאדני' מדת אמונה לחכמה בחינת אבא.

פרשת עקב - (דברים ז, יב) וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ. ופרש"י והיה עקב תשמעון - אם המצות קלות שאדם דש בעקביו תשמעון. עוד איתא בחז"ל כל מקום שנאמר 'והיה' אינו אלא לשון שמחה (עיין תורה קסט).
ובקשרי תורה דידן כשאדם מקפיד על מצות קלות שאדם דש בעקביו זהו סימן על אמונת חכמים. שהריהו מלא יראת ה' ועל כן אינו מזלזל בשום מצוה. עי"ז זוכים להוציא משפט לאור בבחינת תשמעון את המשפטים האלה. ועי"ז זוכים להמשכת 'חסד' בחינת המתקת הגבורות. וזוכים לשמחה הנרמז בשלהי התורה. ובדרך רמז 'והיה עקב תשמעון' וגו' המצוה שהיא ב'עקב' של השנה, שהיא ההתקבצות בסוף השנה החולפת בכדי להיות אצל הקבוץ הקדוש על ערב ראש השנה שהוא העקב של השנה החולפת ולהיות בראש השנה אצל הצדיק יסוד עולם עי"ז 'והיה' זוכים לשמחה בכח ההתכללות וההתקשרות של אנשי הצדיק עם הצדיק יסוד עולם נחל נובע מקור חכמה.
כמו"כ יש לבאר 'והיה עקב' שאם חזקים בבחינת 'עקב' בחינת סוף בחינת 'אמונה ואמונת חכמים' העומד בסוף כל דרגין, עי"ז – תשמעון את המשפטים וגו' תוכלו להוציא משפט לאור כמבואר באות א.

בהפטרת הפרשה -
דברו על 'לב' ירושלים...קול קורא 'במדבר' פנו דרך...כל גיא ינשא...ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דבר...מי תכן את רוח ה' ואיש עצתו מי יודיענו...את מי נועץ...וילמדהו באורח 'משפט'...שאו מרום 'עיניכם' וראו מי ברא אלה המוציא 'במספר' צבאם לכולם בשם יקרא 'מרוב אונים' ואמיץ כח איש לא נעדר.
מנחיצות הזמן ששבת קודש ממשמש ובא רק הדגשתי הנקודות השייכות ע"פ קשרי תורה דידן. במה שקוראים הפטרת נחמו אחר חורבן ביהמ"ק חורבן העצה. והנביא מתנבא איך מתקנים את הלב להוציאו מבחינת מדבר שממה, ומבחינת גיא בחינת ונשב בגיא מול בית פעור הנזכר בפרשה. ואיך זוכים לגלות את דבר ה' של אותיות החכמה. ותקון עצה והמשפט. ואיך זוכים לשאו 'עיניכם מרום דסוד העיבור. ואיך לכל פרט בשכלים הפרטים של הכוכבים יש שם וכולם מקבלים מבחינת 'מרוב אונים ואמיץ כח' של השכל הכולל. ותן למטיילים ויחכמו עוד.

בזוה"ק (רע"מ ואתחנן רסג, ב) פִּקּוּדָא לְיִרְאָה בְּאֹרַח כְּלָל, וּבְאֹרַח פְּרָט. וְהָא יִרְאָה אוֹקִימְנָא, בְּגִין דְּאִית עָלֵיהּ דְּבַּר נָשׁ לְדַחֲלָא מִקַּמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא תָּדִיר. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (דברים כח) לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה אֵת יְיָ' אֱלֹהֶיךָ. וּבְגִין יִרְאָה דָּא, יִסְתָּמָר בְּאָרְחוֹי. וְיִרְאָה, אֲתָר הוּא דְּאִקְרֵי יִרְאָה, בְּגִין דְּתַמָּן שַׁרְיָא דַּחֲלָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִיהוּ יִרְאַת יְיָ' לְדַחֲלָא מִנֵּיהּ, וְדָא אִיהוּ רָזָא דִּכְתִּיב, וּמִמִּקְדָּשִׁי תִּירָאוּ בְּהַאי יִרְאָה שַׁרְיָא פּוּלְסָא דְּנוּרָא, לְאַלְקָאָה לוֹן לְחַיָּיבַיָּא, דְּלָא נַטְרִין פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא וְעַל דָּא בְּאֹרַח כְּלַל, אִית לְדַחֲלָא: [וזה יראת העונש]
וּבָתַר בְּאֹרַח פְּרָט, כַּד יָדַע בַּר נָשׁ מַאן אִיהִי יִרְאַת יְיָ', וְדָא אִיהוּ דַּחֲלָא דַּחֲבִיבוּתָא, דְּאִיהִי עִיקָר וִיסוֹדָא לְמִרְחַם לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. (בתר) הַאי יִרְאָה עָבִיד לְנַטְרָא כָּל פִּקּוּדוֹי דְּאוֹרַיְיתָא, לְמֶהֱוִי בַּר נָשׁ עֶבֶד נֶאֱמָן לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּדְּקָא יָאוּת. [יראת הרוממות].
כאשר נמצאים רק ביראת העונש אזי כל אחד נמצא עם עצמו וחושש על עצמו. אך יש יראה שהיא שורש לאהבה והיא יראת הרוממות. וזה בחינת היראה שהיה כלפי שלמה המלך לא יראה של פחד אלא יראה של כבוד בראותם גודל חכמתו. שהרי באותו משפט בין ב' הנשים הוא לא העניש אף אחד שיראו מאיזה עונש אלא התגלה חכמתו להוציא לאור משפט והיא גרמה לכלל ישראל לירא יראת הרוממות מגילוי חכמת שלמה.
וכן הפסוק השני 'אז נדברו יראי ה' וגו'' זו יראה של חיבור שגרמה להדברות בין יראי ה'. יראה המביאה לחיבור היינו לאהבה והתכללות.

בס"ד
פרשת ואתחנן –
(ג, כג) וָאֶתְחַנַּן אֶל יְהֹוָה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר. ופרש"י ואתחנן - אין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חנם אע"פ שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חנם לפי שאמר לו וחנותי את אשר אחון אמר לו בלשון ואתחנן... בעת ההוא - לאחר שכבשתי ארץ סיחון ועוג דמיתי שמא הותר הנדר.
ותפלה זו בכדי להכנס לארץ ישראל. ועקר מדתה של א"י לקבל הארת שכל הכולל שמדתה 'ארך אפים' (עיין תורה קנה). ועל כן מבקש להכנס במתנת חנם שהוא סוד שכל הכולל ולא מחמת 'מעשיו הטובים' שהם בחינת שכל פרטי. ובזה כיוון לתקן פגם מי מריבה שהכה בסלע בחינת המשכת המים בכח שכלו הפרטי ולא ברחמים ותחנונים של המשכת הרחמים העליונים של שכל הכולל (עיין תורה כ). והפגם במי מריבה שהתעוררה מחלוקת בחינת גבורות ופרוד (בחינת תלמידי ר"ע) והתיקון ע"י ההתכללות וההתאחדות שזהו שצוהו השי"ת ודברת אל הסלע לעיניהם בשעה שהצבור מקובצים עמו דיקא ועי"ז היה מקדש שמו יתברך בבחינת ישלח עזרך מקודש מבחינת קודש הקודשים והיו זוכים להמשכת המים בבחינת ומעין מבית ה' יצא שיצאו מים מקה"ק. ומחמת שהמשיך המים בכח השכל הפרטי שלו מחמת זה נפגם המשכת התורה כנזכר בזוה"ק שע"כ צריכים לטרוח בשמעתא ויוצאים פסקי הלכות בבחינת טיפין טיפין. היינו שכלים הפרטים ולא בבחינת שכל הכולל דתורה דע"ס. ואחר מלחמת סיחון ועוג חשב מרע"ה שהותר הנדר והתר נדרים הוא מבחינת בינה בחינת שכל הכולל על כן הפציר בתפלה לעורר בחינת שכל הכולל הנמשך בתפלה (עיין תורה כב שתפלה סוד נשמע).
(ג, כד) אֲדֹנָי יֱהֹוִה אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ. והתפלל משה לעורר בחינת משפט עמודא דאמציעתא ועל כן הזכיר 'להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה' ואיתא בזוה"ק (ואתחנן רס, ב) אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ. מַאי שֵׁירוּתָא הָכָא. אֶלָּא וַדַּאי מֹשֶׁה שֵׁירוּתָא הֲוָה בְּעָלְמָא, לְמֶהֱוֵי שְׁלִים בְּכֹלָּא... הוּא אִשְׁתְּלִים בְּגוּפָא שְׁלִים. אַהֲרֹן לִימִינָא, נַחְשׁוֹן לִשְׂמָאלָא, הוּא בֵּינַיְיהוּ. בְּגִין כַּךְ אֶת גָּדְלְךָ, מִימִינָא, דָּא אַהֲרֹן. וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה, מִשְּׂמָאלָא, דָּא נַחְשׁוֹן וכו'. ובכח מה שהשתלם בג' קווים והוא בחינת עמודא דאמציעתא רצה לתקן פגם מי מריבה שהיה שם פגם אמונת חכמים הגורם פגם המשפט.
(ג, כה) אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן. ופרש"י והלבנון - זה בית המקדש. ונקרא לבנון שמלבין עוונותיהם של ישראל. שעיקר תשוקתו של משה רבנו להשיג בחינת אבן השתיה קה"ק שכל הכולל שעל ידו ממתיקים כל הצמצומים שהם הדינים ועי"ז מתלבנים עוונותיהם של ישראל בבחינת תקון הכללי (עיין תורה כט). וזהו שמבקש 'ואראה' שעקר בקשתו הוא השגת 'ראיה' בחינת סוד העיבור בבחינת כי היא חכמתם ובינתכם 'לעיני' העמים.
(ג, כו) וַיִּתְעַבֵּר יְהֹוָה בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה. ופרש"י ד"א רב לך הרבה מזה שמור לך רב טוב הצפון לך. ובאריז"ל (שער הפסוקים) עוד נוכל לפרש, במה שנתבאר אצלינו, בפסוק דודי ירד לגנו, כי כשהשי"ת לוקח הצדיקים מן העוה"ז, הם נעשים לו מלבוש אחד, והוא מתעבר ומתלבש בתוכם, וזהו ויתעבר ה' בי למענכם, כי בחטאתיכם נאספתי מן העולם קודם זמני. והנה י"ב חודשים הם בשנה, כמנין ו"ו במילואה. וכשהשנה מעוברת, היא מן י"ג חדשים, והוא בסוד וא"ו, והנה משה הוא בסוד וא"ו, שהוא בת"ת, וכבר ידעת, כי אין מעברין אלא חדש אדר, ולהורות זה העיבור, מת משה בחדש אדר. ובספר הליקוטים - הנה הערב רב היו מקליפת משה, ויצאו בלא זמן ולא נתקנו, ולכן חטאו. ומת משה, כדי לעלות למעלה לקבל משם שפע, ולכך אין דור שאין בו משה, ובעלותו מזווג או"א, ומתעבר בבינה י"ב חדש, וזהו "ויתעבר "יי "בי "למענכם, פירוש י"ב. ור"ת שלהם יוב"ל, שהיא בינה הנקראת יובל.
נמצא שסוד הסתלקות משה הוא להכלל בשכל העליון וזהו בחינת 'רב לך' וגו' שפרש"י רב לך הרבה מזה וכו' היינו שהסתלקות משה הוא לעלות למעלה ולהכלל בשכל הכולל. ונמשך בזה בחינת נוספת שהשי"ת 'מתעבר' במשה וזה עצמו בחינת 'סוד העיבור' היותר עליון.
ומכותלי התורה מבואר שענין ההתקבצות אצל הצדיק בר"ה הוא התאחדות בחינת גוף ונשמה שהעם הם בחינת גוף בערך הצדיק שהוא בחינת נשמה (עיין תורה כב). והוא סוד העיבור בחינת יחוד חמה ולבנה רב ותלמיד (עיין תורה ו ותורה צא תנינא).
וסוד העיבור שמתעבר השי"ת בצדיקים בהסתלקותם הוא מאיר בקברם וזהו שנקרא הר נבו 'הר העברים' מלשון עיבור וזהו שבסמוך אומר משה לישראל 'ונשב בגיא מול בית פעור' ששם הוא מקום הסתלקותו, ושם מאיר בחינת ויתעבר בי ה'.
ומנין 'ויתעב"ר' עולה למנין תרפ"ו אורות של ז' שמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן קס"א קנ"א קמ"ג (כנזכר בתורה ב) ומשמע שז' שמות אלו שהם שמות המוחין וכליהם כנגדם עומדים ז' אומות להסתיר קדושת א"י ששם הוא עקר המשכת המוחין בחינת אוירא דא"י מחכים. ובזה יבואר מאחז"ל הדר בא"י דומה כמי שיש לו אלוה כיון שבא"י דיקא מאירים המוחין בסוד שמות הוי"ה ואהי"ה במילואיהם.
וכנגד המוחין עומדים העשנים סרוחים וטינופת הלב של פגם אמונת חכמים שהוא פגם האמונה. ועל כן עקר הציווי לעקור ולשרש הע"ז היא בא"י ביותר משאר מקומות. לגלות אור האמונה של א"י בהמשכת המוחין דקדושה. (ועל כן אחז"ל גיטין פח, א. לא גלו ישראל עד שעבדו בה ז' בתי עכו"ם שהם כנגד ז' שמות קודש אלו)ץ
ובצרוף הדברים יתבאר שאע"פ שמשה רבנו לא נכנס לא"י, אעפ"כ עקר כניסתם של ישראל לא"י הוא בכח 'ויתעבר' בי ה' למענכם. שבהסתלקותו האירו בו אלו הז' שמות שבכחם יכלו ישראל לכבוש את א"י (ונמצא שזכה משה רבנו לקדושת א"י המופשטת, בחינת שכל הכולל המאיר בשכלים הפרטים).
ובזה יתבאר היטב מאמר רבז"ל בתורה קט תנינא סִפֵּר עִמִּי מֵעִנְיַן קֶבֶר הַבַּעַל שֵׁם טוֹב, זֵכֶר צַדִּיק וְקָדוֹשׁ לִבְרָכָה, שֶׁטּוֹב מְאֹד לִהְיוֹת שָׁם עַל קִבְרוֹ. וְאָמַר כִּי "צַדִּיקִים יִירְשׁוּ אָרֶץ" (תְּהִלִּים לז), הַיְנוּ שֶׁהַצַּדִּיקִים אֲמִתִּיִּים יוֹרְשִׁים אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל, שֶׁזּוֹכִין שֶׁמְּקוֹם גְּנִיזָתָם הוּא קָדוֹשׁ בִּקְדֻשַּׁת אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל מַמָּשׁ, וְאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל הוּא תִּקּוּן גָּדוֹל לִפְגַם הַבְּרִית.
ותורה דידן נקראת 'תורת הצואה הראשונה' כנזכר בפרפראות לחכמה. ובאותה עת אמר רבנו תורה ריא מַה שֶּׁהָעוֹלָם נוֹסְעִין עַל רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְצַדִּיקִים, כִּי עִקַּר הַמְתָּקַת הַדִּינִין אֵינוֹ אֶלָּא עַל יְדֵי קְדֻשַּׁת וְטָהֳרַת הַמַּחֲשָׁבוֹת, כִּי שָׁם שָׁרְשָׁם. (כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב) (כַּמּוּבָא בַּזֹּהַר): כֹּלָּא בְּמַחֲשָׁבָה אִתְבְּרִרוּ. וְאִי אֶפְשָׁר לָבוֹא לְמֹחִין זַכִּים אֶלָּא עַל יְדֵי הִתְקַשְּׁרוּת לְצַדִּיקִים, (כַּמּוּבָא) (כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב) בַּזֹּהַר: "וַיִּקַּח משֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף", 'משֶׁה הוּא בְּחִינַת מֹחִין, וְיוֹסֵף הוּא בְּחִינַת צַדִּיק', הַיְנוּ שֶׁאֵין שְׁלֵמוּת לְמֹחִין אֶלָּא עַל יְדֵי הִתְקַשְּׁרוּת לְצַדִּיקִים. וְרֹאשׁ הַשָּׁנָה הוּא מְקוֹר הַדִּינִים שֶׁל כָּל הַשָּׁנָה, וְצָרִיךְ לְטַהֵר אֶת מַחֲשַׁבְתּוֹ כְּדֵי לְהַמְתִּיקָם, וּבִשְׁבִיל זֶה נוֹסְעִין לְצַדִּיקִים כְּדֵי לִזְכּוֹת לִקְדֻשַּׁת הַמַּחֲשָׁבָה. שבזה רמז לבוא אצל ציונו הקדוש אומנה על ימי ראש השנה גם לאחר הסתלקותו כמבואר בפרפראות.
וע"פ הנ"ל מבואר שבהשתטחות על הציון הקדוש זוכים להכלל בבחינת 'סוד העיבור' בבחינת ויתעבר ה' בי למענכם, בחינת שורש קדושת א"י, בבחינת 'רב לך' וכו'. ובזה יבואר נטעם טעם חדש במאמר רבנו 'ראש השנה שלי עולה על הכל' ושמעתי מר' צבי חשין שליט"א 'על הכל' היינו על מאחז"ל (כתובות קי, ב) 'הכל מעלין לא"י...ולירושלים' ואעפ"כ 'ראש השנה שלי עולה 'על הכל' וע"פ הנ"ל יבואר מעט. (כמו כן הוי ויתעבר סוד עיבו"ר שהוא סוד שיכוך הדינים כמבואר בתורה יג, ה. בסוד ע"ב רי"ו עיי"ש).
(ג, כז) עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. עלה ראש הפסגה בחינת ראש השכל הכולל למעלה מכל הי"ג מד"ר (עיין באדרת אליהו לגר"א) ומשם ממשיך מרע"ה תקון העינים בחינת 'וראה בעיניך' להאיר בחינת כי היא חכמתכם ובינתכם 'לעיני' העמים של סוד העיבור. ומשם מאיר בחינת משה את השכל הכולל לשכלים הפרטים בחינת וצו את יהושע וחזקה ואמצהו וגו'.
ובשירת הבאר נאמר (במדבר כא, כ) וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְנִשְׁקָפָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן. והאיר ר' צבי חשין שליט"א 'אשר בשדה מואב' עולה 'ראש השנה' במדויק. וכן 'בשדה מואב ראש ה-' עולה 'הראש השנה' במדויק. ותכף לזה ה- פסג"ה גי' נחמ"ן המרמז על הראש השנה של רבה"ק. כמו"כ 'ונשקפה על פני הישימן' עם התיבות והכולל עולה למנין 'ראש השנה שלי' 1206. ובצרוף הדברים לתורה דידן המדברת מענין ההתקבצות אצל רבה"ק על ראש השנה מבואר שבקבוץ הקדוש בחינת אנן בחביבותא תליא זוכים לשירת הבאר בחינת תקון מי מריבה. ונטהרים במים המטהרים בנהר המטהר מכל הכתמים ותן לחכם ויחכם עוד.

פרשת דברים -
א. א. אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב.
אחר כל ההליכה במדבר שממה תקנו את הדבור הפגום (וכמבואר בלקו"ה פקדן ה, יט-כג). ואומר משה לישראל 'אלה הדברים' הדבורים שנתקנו מתוך כל הליכתם במדבר.
ומתחיל להוכיחם ברמז המקומות שחטאו בהם. והתוכחה היא בחינת המחלוקת שעל ידם מתקנים את האמונת חכמים הפגומה הגורמת למותרות הגורם לחולשת הדבור (הכתב) וכו'. וזהו שבאותם מקומות פגמו או באמונת חכמים (כקרח והמרגלים) או בפגם אכילה (בהוצאת דבה על המן) או בע"ז הנמשלה לצואה (פעור ומעשה העגל).
א, ה. בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל משֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר. ופרש"י באר את התורה - בשבעים לשון פירשה להם.
אחר שמתקנים הדבור אזי מתחזק כתב ידינו ונכנעים תחתיו כל הע' לשון. וזהו שבאר להם התורה בשבעים לשון.
א, ט. וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם. ופרש"י - אפשר שלא היה משה יכול לדון את ישראל...אלא כך אמר להם ה' אלהיכם הרבה אתכם הגדיל והרים אתכם על דייניכם נטל את העונש מכם ונתנו על הדיינים וכו'.
היינו שהדיינים הם השכלים הממתיקים את כל הצמצומים שהם הדינים. ועל כן כאשר מעוותים הדין העונש מוטל על הדיינים שלא המשיכו השכלים הנכונים להמתיק הצמצומים.
א, י. יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב.
ככוכבי השמים לרוב דיקא. כי עם ישראל הם הנשמה שמנהגת כל גלגלי הרקיע.
א, יא. יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם.ועיין ברש"י.
שמשה רבנו מברך את ישראל כי הוא 'הנשמה הגדולה' שמנהיגה את כל גלגלי הרקיע שכנגדם הם כלל ישראל השכלים הפרטיים. ומסיים את ברכתו שברכתו 'אלף פעמים' הוא כנגד השגתו בבחינת 'שכל הכולל'. אך גם הוא מקבל מאסב"ה והוא יברך אתכם כאשר דבר לכם.
א, יד. וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת. ופרש"י - חלטתם את הדבר להנאתכם...שהייתם אומרים עכשיו יתמנו עלינו דיינין הרבה אם אין מכירנו אנו מביאין לו דורון והוא נושא לנו פנים.
שהוכיחם על פגם אמונת חכמים שחפצים במינוי דיינים שאינם הגונים.
א, טו. ברש"י אנשים חכמים וידועים - אבל נבונים לא מצאתי. ובספר הליקוטים לאריז"ל נבונים לא אשכח. שמעתי ממורי זלה"ה במ"ש נבונים לא אשכח, דהיינו בינה, אבל דתבונה אשכח. וזהו שנאמר (שמות ל"ו) כל אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה, וכן ואמלא אותו בחכמה ובתבונה וכו', ולא אמר בבינה, כמ"ש בס"ה כי דור דעה הוו מסטרא דיובלא, דהיינו תבונה. ולא אמר מיובלא, דהיינו בינה עצמה, אלא מסטרא דיובלא, דהיינו תבונה.
שלא מצא שכלים כוללים ממדרגת קה"ק בחינת בינה ומעלה. כי אם מבחינת תבונה שזהו החלק המתלבש בז"א כמוחין. בחינת שכלים פרטים.
א, טז. וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ.
להמשיך הארת משפט לצדק. יחוד 'משפט וצדקה' יחוד זו"ן להמשיך הארת עמודא דאמציעתא למדת צדק. שעי"ז ממתיקים הצמצומים והדינים שבמלכות הנקראת צדק.
א, יז. וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו. וברש"י תקרבון אלי - על דבר זה נסתלק ממנו משפט בנות צלפחד וכו'.
הדבר הקשה שאינכם יכולים להמתיקו בכח השכלים הפרטים תקרבון אלי לבחינת שכל הכולל. ואעפ"כ היתה תביעה על משה שהיה צריך לתלות את הוצאת המשפט בהשי"ת. (וזהו עצמו פגם מי מריבה שלא המשיך המים בתפלות ותחנונים מהשי"ת אלא בכח בחינת הכאה כמבואר מקשרי התורה ובתורה כ).
א, כב- לח. מוכיחם על פגם המרגלים וכו'. שהוא פגם אמונת חכמים. ורק יהושע וכלב שאחזו באמונת חכמים יכלו לבוא לארץ מקום האמונה. בבחינת שכן ארץ ורעה אמונה כמבואר בתורות אחרים.
ב, ב-יט. מבואר לא להלחם באדום מואב ועמון - ובליקוטים לאריז"ל בפרשתן. יש לדעת למה בז' עממין, צוה הקב"ה לא תחיה כל נשמה, ובשעיר ומואב ועמון צוה שלא להלחם בם. והענין הוא, כי ז' עממין, הם ז' קליפות של כלים הנשברים, ואז כבר יצא מהם כל הקדושה. אבל של ג"ר עדיין היה בהם קדושה, והם קני קניזי קדמוני. והוא מה שנתברר מג"ר.
גם מהם לא נחיה כל נשמה. והם שעיר עמון ומואב. שעיר רמז לראשונה, כד"א משעיר מלכם. מואב, לשון אב בחכמה. עמון, נועם בינה וכו' עיי"ש.
ובראי תורה דידן כיון שלא זכו בקדושה להשלים המשכת שכל הכולל. על כן לא בררו את בחינת ג"ר דקליפה שהם קיני קניזי וקדמוני - שעיר עמון ומואב. והיו צריכים לקנות מהם האוכל והשתיה בכסף. לברר את האכילה מהם שלא ישאר בהם בחינת מותרות (וזהו שאמרו לסיחון שיקנו מהם אוכל ומים כדרך שקנו משעיר ולא יטו ימין ושמאל).
ב, כה. הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ וְיִרְאָתְךָ עַל פְּנֵי הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן שִׁמְעֲךָ וְרָגְזוּ וְחָלוּ מִפָּנֶיךָ. ופרש"י - למד שעמדה חמה למשה ביום מלחמת עוג (ס"א סיחון) ונודע הדבר תחת כל השמים.
משה בחינת שכל הכולל המנהיג הגלגללים על כן מעמיד את החמה וכו'. ודיקא משה ויהושע שפני כמשה חמה ופני יהושע כפני לבנה מעמידים את החמה והלבנה. ובעיתוי כבישת הארץ מקום האמונה. וזה מכניע את כל או"ה תחת ממשלת ישראל

א. הראוני בלקוטי תפילות שר' נתן מתפלל - :‏ חוּס וַחֲמֹל עַל נַפְשִׁי הָעֲלוּבָה מְאֹד, וּמַלְּטֵנִי מֵעֵצוֹת נִבְעָרוֹת, מֵעֲצַת נָשִׁים, מֵעֵצוֹת חֲלוּשׁוֹת, מֵעֵצָה חֲלוּקָה לִשְׁתַּיִם וכו'.
ומשמע שר' נתן מגדיר את 'עצת נשים' כעצות חלושות. וכעין מאחז"ל 'תש כוחו כנקבה'. היינו שעצה שלימה היא 'עצה מחזקת' שהולכת ומעצימה את האדם. וישנם עצות שאף אם הם נכללים בשם עצה אך היא 'עצה חלושה' שאין בכוחה לחזק את האדם שיזכה להשלים את עצמו ממעלה למעלה שזהו בחינת 'עצה שלמה'.
וכן הוא בלקו"ה גיטין ג, כז. שֶׁעִקַּר חֲלֻקַּת הָעֵצָה נִמְשָׁךְ עַל יְדֵי שֶׁנִּדּוֹן בְּמוֹתְרוֹת הַמַּאֲכָל שֶׁעוֹלִים אֶל הַמֹּחַ וְהַלֵּב וּמְבַלְבְּלִים עֲצָתוֹ עַד שֶׁנֶּחְלֶשֶׁת וְנֶחְלֶקֶת עֲצָתוֹ בִּבְחִינַת עֲצַת נָשִׁים שֶׁמְּסַדְּרִין כָּל מִילַיְהוּ בְּבֵית הַכִּסֵּא וְכוּ',
והנה מה שנשים 'כל מלי מסדרין בבית הכסא' שייך למבואר בגמ' (סנהדרין יט, א) התקין רבי יוסי בציפורי שיהיו נשים מספרות בבית הכסא משום ייחוד ופרש"י - משום ייחוד - שמא ילך אדם שם ואם לא ישמע קול אדם יכנס ויתייחד שם וכו'.
וכפי זה בערכין יש לבאר ש'עצת נשים' היא עצה איך לסור מרע אך אין בה עצה איך לבוא לשלמות ה'עשה טוב'. שהוא ענין הפו"ר בתורה המבואר להלן באות ה מענין כתיבת הספרים וכו'.
ב. יש לבאר כפשוטו שמקום עצתם הוא בבית הכסא. וזה שהם מתייעצים דיקא בבית הכסא הוא מחמת שעצתם שייכת לבית הכסא. היינו שעצם היא בבחינת 'מותרות' שמקומם בבית הכסא. ועל כן מצא מין את מינו וניעור והריהם מתייעצות בבית הכסא. השייך לעצתם שהם מותרות.
וכפי שמביא הפרפראות לחכמה את דברי הגמ' (ב"מ נט, א) ואמר רב כל ההולך בעצת אשתו נופל בגיהנם שנאמר רק לא היה כאחאב וגו' אמר ליה רב פפא לאביי והא אמרי אינשי איתתך גוצא גחין ותלחוש לה לא קשיא הא במילי דעלמא והא במילי דביתא לישנא אחרינא הא במילי דשמיא והא במילי דעלמא.
ובזה נקשר ענין 'עצת נשים' אם פגם אמונת חכמים שנדון בגיהינום בצואה רותחת.
ולזה מסמיך רבנו את המעשה בבנות רב נחמן שכל מילי מסדרין בבית הכסא. שהיו בבחינת 'רבי שאינו הגון' שהיו מראות את עצמם צדיקות ובאמת היו כשפניות. שזהו פגם אמונת חכמים שמסמיכים רבי שאינו הגון.
ג. וממעשה דבנתיה דרב נחמן מלמדנו רבנו ב' ענינים בענין מנהיג שאינו הגון א. שאין להתייחס ליחוס שאינו מלמד על צדיקות שאע"פ שרב נחמן היה מגדולי האמוראים (רבו של רבא וכו') אעפ"כ בנותיו היו כשפניות. ב. שאין להתפעל ממופתים. שיתכן שהם מבחינת כישוף. ואינו סימן ליכולת הנהגת הנפש לבוא לתכלית שלימותה.
ואדרבה פעמים רבנות דוקא 'הנרדף' הוא הצדיק המנהיג האמיתי. כדוד המלך שהיה נרדף בימי חייו מכמה צדדים וצידי צדדים והוא הצדיק האמת המנהיג האמת של עם ישראל.
ודבר זה מרומז גם במעשה שם. שבתחלה הגיע העורב ואמר 'עיליש ברח עיליש ברח' ולא סמך עליו רב עיליש, ורק כשבאה היונה ואמרה 'עיליש ברח עיליש ברח' אמר רב עיליש שכיון שכנסת ישראל נמשלה ליונה הוא סומך על שיחת היונה. ואיתא בזוה"ק שמכל העופות אין מקרבים אלא 'תורים ובני יונה' שהם היותר נרדפים משאר העופות (ושם יש עוד טעמים). היינו שפעמים דיקא הנרדף הוא דיקא בחינת המנהיג האמתי

באות א רבנו מדבר מענין משפטי אמת והנהגות 'ישרות'. ובאות ג מדבר רבנו מסוד העיבור של הילוך 'הגלגלים'.
ונראה שרבנו מרמז בזה לענין 'עיגולים ויושר' הנזכר בכתבים.
וידוע שהנהגת הגלגלים הוא ענין הנהגת השי"ת בדרכי 'הטבע', והנהגת היושר הוא סוד ההנהגה הפנימית שמנהיגה את הטבע. והנהגת הטבע תלויה בתורה. שכפי קיום התורה והמצות של ישראל כך מנהיג השי"ת את עולמו.
וזהו שבפרק יט בתהלים מתחיל השמים מספרים כבוד אל וכו' המדבר מהנהגת הגלגלים וממשיך תורת ה' תמימה וכו' שהכל תלוי בתורה.
וזהו בחינת לוחות הברית שהם בחינת אבן השתיה של בחינת יושר המונחים על אבן השתיה הגשמית שבה נברא העולם הגשמי בחינת עיגולים.
וזהו דאיתא תוספתא מעשרות ג, יז. (והובא בירושלמי מעשרת ה, ג. נדרים ג, ב) רבן שמעון בן גמליאל אומר אין לך מרובע מששת ימי בראשית.
והרמז בזה שהמשכת המרובע הוא תלוי בלוחות הברית שהיו מרובעות שהם בחינת היושר המנהיג את העיגולים.
וכפי זה כל ישראל שהם סוד ישר - אל, הם בחינת הנשמה המנהיגה את הגלגלים שזהו גופא סוד העיבור. אלא שאת הסוד שבזה משיגים בהשגה ממשית אלו שיש להם נשמות גדולות אך באמת כל ישראל הם עצמם סוד העיבור. וזהו שנדרש סוד העיבור עה"פ (דברים ד, ה-ו) רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי יְהֹוָה אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה. שפשט הפסוק מדבר על החוקים והמשפטים של התורה שעל ידם זוכים לחכמה ובינה לעיני העמים שנדרש על סוד העיבור. וזהו שבתוך התורה כשרבנו מדבר על הנהגת הגלגלים נוקט בלשון 'נשמה' סתם בלי נשמה גדולה וז"ל - אֵלּוּ הַשִֹּכְלִיִּים, כֻּלָּם מְקַבְּלִים מֵהַמַּנְהִיג הַכּוֹלֵל, שֶׁהוּא שֵֹכֶל הַכּוֹלֵל, שֶׁהִיא הַנְּשָׁמָה, שֶׁכֻּלָּם מִתְנַהֲגִים עַל יָדָהּ. בִּבְחִינַת (אִיּוֹב ל"ב): "וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּבִינֵם", שֶׁהַנְּשָׁמָה שׁוֹפֵעַ הַשֵֹּכֶל בָּהֶם. וכו' כי באמת ההנהגה תלויה בכל נשמות ישראל. ורק שהשגת זה הסוד הלכה ולמעשה משיגים הנשמות הגדולות ואכמ"ל.

תורה ה' תנינא מקושרת ביותר לתורה דידן (ואף ר' נתן מביא מתורה זו לתורה דידן). וידוע שהיא התורה הארוכה ביותר בלקו"מ. על כן העתקתי בדילוגים הלשונות הקשורים לתורה דידן והדגשתי הדברים השווים.
באות ב- מים בחינת עצות שמשם גדלה האמונה...ועצות הם בחינת עומק הלב...העצות הם בחינת פלא...חשך זה בחינת העדר העצה בבחינת מי זה מחשיך עצה במלין...עד שבאור היום אז נתגדל האמונה בשלמות בבחינת חדשים לבקרים רבה אמונתך.
באות ג - ולדלות ולגלות את המים הנ"ל דהיינו העצות לזה צריכין איש תבונות בבחינת מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונות ידלנה...הוא מי שיש לו נשמה בבחינת ונשמת שדי תבינם...וזה נעשה ע"י שממשיך רוחניות אלוקות לתוך צמצומים...וזהו ונשמת שדי תבינם (ור' נתן מבאר שענין המשכת רוחניות אלוקות לתוך צמצמים היינו חידו"ת)...משתף שם שמים בצערו (לקשר לריבוי הספרים ע"י המחלוקת)...וע"י פרנסה הוא מצחצח נפשו, כי אכילת הצדיק הוא רק בשביל הנשמה...שמצחצח נשמתו ע"י אכילתו...
באות ד - וכשמעלין האמונה הנפולה מזה נעשים גרים (לקשר להכנעת משפטי העכו"ם)...
באות ה - ועי"ז נוטלים חרב הגאוה מנהיגי הדור, שמתגאים על הדור בחנם.
באות ו - וע"י הגאוה של אלו המנהיגי הדור. עי"ז הם מגבירים תאות נאוף בעולם (עיין בלקוטי תפילות על תורה דידן שמתפלל להנצל מנאוף).
באות ז - ולהנצל מזה הוא ע"י המגינים שבדור, כי יש מגיני ארץ...וע"י שהם מכניעים זאת התאוה...עי"ז נעשה בחינת תפילין מוחין.
באות ח - וע"י תקון וזכוך המוחין שנעשה ע"י המגיני ארץ. מזה נעשה אמרות טהורות להחיותם...
באות ט - וזה בחינת חלום ע"י מלאך...וזה בחינת שאחר הסתלקות משה בא שר צבא ה' ואמר עתה באתי.
באות י - אבל יש גם למאכלים חלק בחלום...חלום ע"י שד...בוערות כמראה הלפידים (לקשר שמיניקת השדים נעשה עצות נבערות).
באות יא - שע"י רבנים ודינים שאינם כשרים שעושים עיוות הדין עי"ז בא טומאה הנ"ל....ועוות המשפט נעשה ע"י בחינת תפילין רעים...מוחין שיש בהם פסולקת...בבחינת טפת עשו וישמעאל...נתערב פסולת בהמוחין והתפילין ועי"ז נעש קלקול המשפט בבחינת רשע מכתיר את הצדיק היינו הפסולת שמתערב ומסבב את המח...וזה על כן יצא משפט מעוקל היינו קלקול המשפט כנ"ל. כי המשפט ע"י המח כמ"ש בשלמה כי ראו כי חכמת אלהים בקרבו לעשות משפט....מעקל אותיות עמלק.
באות יג - גם שברים הוא בחינת תקון המשפט. בבחינת לב נשבר. דהיינו מה שהלב נשקה לכבות חמום הלב...בבחינת ישברו פראים צמאם דהיינו שהלב נשקה ונכבה חמום הנ"ל, שזה בחינת תקון המשפט.
באות יד - שמיני עצרת זה בחינת מלכות בחינת זה יעצר בעמי הנאמר במלך שזה בחינת תקון המשפט בבחינת משפטך למלך תן.
באות טו - ארץ נושבת...עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי...
באות טז - מקום המשפט הוא בלב כמ"ש ונשא את משפט בנ"י על לבו...ויגל כמים משפט...ומשפטך אור יצא. וכמו שאנו אומרים ותוציא כאור משפטנו...הלך במדבר זה בחינת תקון האמונה...ועיין עוד שם בביאור הפסוק תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו.