@איש-ריבי
בליקוטי הלכות על התורה, רבי נתן מסביר ששורש העצה היא בדעת שבמח, ומשם נמשך עד למקום העצות (נצח והוד) עד למלכות שהיא בחינת הלב. דהיינו ששלימות העצה היא כאשר היא נמשכת מהמח עד ללב, ואביא כאן את דבריו:
הלכות סוכה, ז, ה המיוסדת על המאמר:
סֻכָּה הוּא בְּחִינַת שֹׁרֶשׁ הָעֵצָה, בְּחִינַת אִימָא דִּמְסַכְכָא עַל בְּנִין שֶׁמִּשָּׁם שֹׁרֶשׁ הָעֵצָה כַּנַּ"ל וְאַחַר כָּךְ לוֹקְחִין הָאַרְבָּעָה מִינִים וּמְנַעְנְעִין בָּהֶם בְּכָל הַשִּׁשָּׁה קְצָווֹת וּמַמְשִׁיכִין הָעֵצָה הַשְּׁלֵמָה לְתוֹךְ הַלֵּב כְּדֵי שֶׁנֵּדַע אֵיךְ לְהִתְנַהֵג בְּכָל דָּבָר, כִּי אָנוּ יוֹדְעִים שֶׁבְּכָל הַשִּׁשָּׁה קְצָווֹת לְמַעְלָה וּלְמַטָּה וּבְאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם בְּכֻלָּם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נִמְצָא וְלֵית אֲתַר פָּנוּי מִינֵהּ. עַל-כֵּן בְּכָל מָקוֹם שֶׁנָּפַלְנוּ לְשָׁם יֵשׁ לָנוּ גַּם שָׁם עֵצָה אֵיךְ לָשׁוּב מִשָּׁם. וְהַכֹּל עַל-יְדֵי הַצַּדִּיק הָאֱמֶת בְּחִינַת צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח, שֶׁהוּא בְּחִינַת הַלּוּלָב שֶׁבּוֹ עִקַּר הַנִּעְנוּעַ שֶׁמְּנַעְנֵעַ שָׁרְשֵׁי הַדַּעַת שֶׁבַּמֹּחַ וּמַמְשִׁיךְ הַחֲסָדִים מִשָּׁם אֶל הַמַּלְכוּת וְכָל הַחֲסָדִים נִמְשָׁכִין עַד נֶצַח וָהוֹד שֶׁהֵם עֵצוֹת, כִּי עִקַּר הַחֶסֶד הוּא הָעֵצָה וְעַל-כֵּן עַל-יְדֵי הַנִּעְנוּעַ, שֶׁעַל-יְדֵי זֶה מַמְשִׁיכִין הַחֲסָדִים אֶל הַמַּלְכוּת, עַל-יְדֵי זֶה נִמְשָׁכִין עֵצוֹת שְׁלֵמוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם, כִּי הַמַּלְכוּת נִתְאַחֵד, שֶׁהוּא בְּחִינַת הִתְאַחֲדוּת הָעֵצָה, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת חִבּוּר הָאַרְבָּעָה מִינִים בְּיַחַד כַּנַּ"ל:

@איש-ריבי
בכלל עצמו לא מובא שאמור להתחדש לנו משהו גם בפשט הפסוק, אלא רק שפשט הפסוק מקרין לנו אור נוסף על הלימוד של המאמר ומתייחד עם דרשת רבינו של הפסוק.
אבל באמת, אפשר להוסיף שע"פ דרשות רבינו, אז גם פשט הפסוק מעכשיו נעשה חדש בשבילנו, ו'משפטים בל ידעום' הפשוט מקבל אור חדש כשאנו אומרים אותו בכל פעם בתפילה ובתהלים, אור של תורה סא'.

חבר שלי בשם יוסף גרינפלד כתב דברים נפלאים על דואג, אני מצרף כאן את דבריו:

ב"ה
סמיכה מדואג וסמיכה מדוד המלך
מה זה תורה? תורה זה שכלים? זה חוקים? ולפי זה, מיהו הסמוך? מיהו החכם? מיהו הרבי ההגון?
רבנו מבאר שתורה זה נקודת החיבור של הבריאה עם המקור שלה, כדבר חי, כמו אבן שתיה (אות ו') שממנה מושתת העולם וכמקור חיים לעולם. תורה היא 'חכמה'. ומהי חכמה? (אות ב') חכמה היא- 'כולם בחכמה עשית', חכמה היא נקודת הבריאה בעצמה. וכפי שבספירות החכמה היא הספירה שמבטאת את המגע הכי ראשוני של הבריאה עם הבורא, כך גם החכם זוהי מהותו.
וממילא מה זה סמיכה? מה זה חכם שנקרא רבי? חכם זה לא בעל הידע אלא חכם זה בעל ההתקשרות לנקודת הבריאה וההתחדשות של העולם, הנקודה של ההתקשרות עם ה'. זה רבי הגון.
רבי הגון הוא רבי שמראה לתלמידים שלו שגם הם קשורים בה'. ואף על פי שלכאורה עצם המציאות של רבי היא המציאות ההפוכה- שהרי הרבי הוא גדול והתלמידים הם קטנים. רבי הגון אינו רבי גדול, הוא רבי הגון. הגדלות שלו זה שהוא לא גדול, זה שהוא מראה לכולם שהם צריכים להאמין בעצמם ושהתורה שייכת להם ומחכה שיחדשו בה. מה שעושה את רבי הגון זה שהוא מאמין בעצמו ומתוך כך מסוגל להאמין בתלמידים שלו שגם להם יש נשמה קדושה, שראויה שתחדש בתורה.
תפקיד הרבי ההגון הוא להאיר בתלמידים
אבל בעצם איך יכול להיות בו את האלוקות? הרי זה תרתי דסתרי...שהרי אם זה לא ידע, וזה אלוקות כיצד זה יכול להיות במישהו? זה הסוד של תורה סא..
יש שאני לומד תורה מצד הכח שלי, הידע שלי, מצד החכמה שלי מצד הכשרון שלי. ויש שאני לומד תורה מיד נותן התורה בלי שום תנאי. זה תורה של אמונה, של תפילה של חיבור בין נותן התורה וביני. התורה שאני מקבל לא נשענת על שום 'כשרון' 'כח' 'ידע' וכו', היא נשענת ישירות על זה שה' נותן את התורה. כשאני בא ללמוד תורה שהיא תורה אלוקית, אני חייב להתאזר באמונה, אמונה בכך שאני הקטן שלא יודע מספיק, ולא חכם מספיק, ולא שלמות הכישרון, בא ברגע זה לקבל מיד נותן התורה את התורה. זה עיקר נתינת התורה.
וזה תורה אחרת, זה תורה עם חיים.
וגם, זה תורה שמכירה בהכרח בחלקיות שלי, כי אני לא מקבל את התורה מטעם השלמות שבי, אלא להיפך, מתוך החסרון שלי, השם ממלא אותו בתורה. ובגלל שאני מכיר בחסרון שלי לא עולה בדעתי להגיד שאני שלם, אני חלק (מלשון מחלוקת) מהתמונה ולכן אני גם בהכרח מאמין בתורה של החבר שלי ומוכן להבין שהוא מביא חלק ואני חלק ואין זה סותר, אפילו שיכול להיות שמצד השכל והמוח (עם המותרות) נראה לי שהאמת הפוכה. אני חולק עליו וחולק איתו את העוגה, החתיכה שלי קיימת וגם החתיכה שלו.. שנינו קיבלנו מנותן התורה. בוודאי אנחנו מוכנים להתווכח כדרכה של תורה ולהביא הוכחות ואולי גם בעקבות זה לשפר את דעתנו (עיין אות ה') אבל אני לא מנסה להכחיד את החולק עלי.
דואג היה לועג על דברי חכמים. דואג סמך והסמיך את עצמו על השכל שלו ואפילו על הנסיון שלו בתורה, וממילא לא רצה לקבל את השמועה של שמואל הרמתי , אלא העדיף לחשוב שדברים אלה הם מותרות. התיקון לזה הוא להיות מי שמוכן לחלוק, להתדיין ולהיות כדוד המלך , וכפי שרבנו אומר, שדווקא על ידי שיהיה מוכן לקבל את הקושיה שמקשים עליו ישוב בתשובה בעצמו (=ידע יותר נכונה מה באמת דעתו), וגם יבין את החשיבות של החולק עליו, ויתחיל להחשיב את כל הספרים (אות ה').
דואג רצה לייצר מעמד של 'סמיכה', שהוא בבחינה של אני ואפסי, אני החכם ומי יכול לעמוד נגד הסברות שלי (כח העמידה של התורה שלו הוא מסברות של המח בגמ' ביבמות עו:, ולמוח מגיעות מותרות), ואי אפשר לחלוק עלי, יש לי תשובה לכל שאלה, אני הכי חכם. זאת צורת העמידה שלי בעולם, צורה שמקבלת את מקומה בכוחניות ובעליונות (נעצר לפני ה'- אומר רש"י שלא יצא מאהל מועד כדי לעסוק בתורה, בחינה של שלמות של תורה)
דוד המלך מחדש מושג של תורה שדואג לא מוכן לקבל. דוד המלך מתפלל במזמור נב תפילה כאשר דואג אומר לשון הרע לשאול: מַה תִּתְהַלֵּל בְּרָעָה הַגִּבּוֹר חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם. ופירש רש"י שדוד אמר גיבור, והכוונה לגיבור בתורה! ואמרו בגמ' (סנהדרין קו:): אמר לו הקדוש ברוך הוא לדואג: לא גבור בתורה אתה, מה תתהלל ברעה? לא חסד אל נטוי עליך כל היום! ופירש רש"י: לא חכם בתורה אתה - דכתיב (משלי לא) ותורת חסד על לשונה. זה לא נקרא להיות חכם בתורה אם זה לא מצד החסד שנטוי עליך, וכפי שדוד המלך אומר בסוף המזמור: הִנֵּה הַגֶּבֶר לֹא יָשִׂים אֱלֹהִים מָעוּזּוֹ וַיִּבְטַח בְּרֹב עָשְׁרוֹ יָעֹז בְּהַוָּתוֹ: וַאֲנִי כְּזַיִת רַעֲנָן בְּבֵית אֱלֹהִים בָּטַחְתִּי בְחֶסֶד אֱלֹהִים עוֹלָם וָעֶד.
הביטוי 'חכם' גם מתבאר כאן. שהרי רבנו מדבר כאן על 'חכם הראוי לסמיכה' (אות ב), ועוד הרבה פעמים שם בהקשר של הסמיכה. חכם זה לא מי שיודע הרבה, חכם זה מי שמקבל את חכמתו מיד ה' (אות ב'). ומדוע מי שיודע הרבה אינו נקרא חכם? כי החכמה מאין תמצא, החכמה זה ההופעה הכי עמוקה של התורה היישר מנותן התורה ואצל הגאוותן שמנסה להעמיד את עצמו בעולם בזכות חכמתו שלו אין חכמה בבחינה זו .
בגמ' בסנהדרין (קו:): "ותשא בריתי עלי פיך. אמר רבי אמי: אין תורתו של דואג אלא משפה ולחוץ". ופירש רש"י שם: "ולא בלב". וכפי שרבנו מתאר באות ד' שהמותרות מגיעות ללב ומטנפות אותו. וממילא התורה היא רק מהמוח שגם הוא מלא במותרות (אות א'). ישאל השואל אם גם המוח וגם הלב מטונפים מה העצה? רבנו אומר באות ה': "כי ע"י המים הנ"ל, נעשים אצלו עצות שלימות, בבחי' (משלי כ') מים עמוקים עצה בלב איש: ואלו המים, הם בחי' מחלוקת, בחי' (במדבר כ') מי מריבה. ועל כן מחלוקת נקרא פלוגתא, בחי' (תהלים ס"ה) פלג אלקים מלא מים." כלומר שהמחלוקת שהיא בחינת לב+מים זה העצה.
כלומר, הלב יכול להיות לב אבן שלא מוכן לקבל להכניס ולהיות במגע עם העולם, לא להיות בהתכללות אלא בתפיסה ורצון של קבלת תורה במובן יחידי מושלם וסגור- של לב אבן, ויכולה להיות בבחינה של מים- מחלוקת וכל זה דרך הלב, לא דרך המוח, כי התיקון לא נעשה מהמוח אלא מהלב . את לוחות האבן שהם התורה שבכתב שמים על אבן השתיה, כדי לחבר את התורה לנותן התורה. ללמוד תורה מהלב זה התיקון. מי שלומד מהמח לא יכול להבין איך יש עוד אנשים שחולקים. וגם הוא לא מאמין בתורה, כי המקור של התורה שלו הוא מהמח, שזה דבר הישגי שאפשר למדוד את האיכות שלו וממילא יכול להיות טוב יותר ופחות טוב. בלב אין יותר טוב ופחות טוב, לב זה התקשרות עם נותן התורה.
הקלקול של דואג היה מהלב, שהיה מלא בקנאה בגלל שלא הבין את סוד המחלוקת שנובע מסוד המים, אבן השתיה שאותה דוד מצא , מהסוד של זה שהתורה מתקבלת מה' ולא מתקבלת מהשלמות של הידיעות. ותיקון הקנאה הוא תיקון ההתכללות שרבנו מדבר עליו באות ז'.
אגב גם דואג בעצמו 'דאג' שהוא לא מושלם... שהרי אם השלמות שלי היא זו שנותנת את המעמד שלי, כל אחד יודע בנפשו שאיננו שלם בתורה ודואג מכך תמיד.
דוד המלך. מלך של שפלות, מלך של אמונה אמיתית בעצמי שזה היפך הגאווה. ענווה זה לדעת שאני חסר, ולהאמין שה' רוצה אותי כמו שאני, ואפילו שאני חסר ה' רוצה להכניס לחסרון שבי תורה, ודרך החסרון שבי תתגלה תורה. כל ספר תהילים זה היסוד הזה. הרצון שלי להיות מושלם וככה לקבל תורה, הרצון לנסות לסגור את החסרון שבי (על ידי בעצם מעשים טובים השקעה וכו' שבעצם מתנכרים ולא מאמינים שה' רוצה בי) כדי לקבל תורה, זה לקבל תורה לא דרך המקור שלה.
כשאני לא יודע את החלקיות שלי בתורה אני גם נאבד בתורה, נאבד בים הגדול הזה, לפעמים מתייאש ממנו ולפעמים פשוט נאבד בתוך כמות הדעות והסברות בסוגיה אחת ! ודוד המלך, הלכה כמותו בכל מקום!, ועל זה דואג התקנא בו! משום שדואג חשב שהידע והחריפות שלו זה מה שבסוף יוצר את העובדה שהולכים כמותו (היצר הרע של המנהיג בתחילת אות ב'), ושזה מה שיעזור לו להוציא הנהגות ישרות ולדעת מה לעשות, אבל כשראה שהלכה כמו דוד התקנא !
הדבר שבו הכי התקנא דואג בדוד המלך , הוא שדוד המלך מצא מקום לדרוש מהתורה היכן בונים את המקדש, מצא את אבן השתיה (אות ו'), הנקודה שבה מתגלית החכמה, הנקודה של חיבור הבורא עם העולם, שממנה הושתת העולם.
דוד גילה שמקום המקדש הוא גם בבנימין וגם ביהודה, חולקים . הצדיק, (באות ז') בהקשר של ראש השנה ואבן השתיה, ממתיק את הדינים וכולם נכללים בצדיק כי זה מה שהצדיק מגלה, הצדיק (חכם), באות ג' מוזכר כמי שיודע את תהלוכות כל הגלגלים, כלומר הוא לא במקום כל הגלגלים אלא הוא יודע את הסדר והאיזונים ואת ההתכללות של כל הגלגלים .
השלמות של התורה לפי תורה סא היא שנכתבים כל הספרים שהיו צריכים, כל אחד עם החלקיות שלו, ההיפך מהשלמות שאותה דואג חשב- שיש שלמות שמתרכזת מתוך איזה פסגה של כשרון. רבנו מעביר את השלמות מהתורה כביכול אל ישראל, כשישראל שלמים וכולם מגלים את החלק שלהם בתורה אז התורה שלמה .
הגמ' אומרת (יומא כב:) על שאול המלך: אמר רב יהודה אמר שמואל: מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול - מפני שלא היה בו שום דופי. ולכאורה מה רע בזה? דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, שאם תזוח דעתו עליו - אומרין לו: חזור לאחוריך. אין בעיה שאין דופי, הבעיה היא שיכול לזוח דעתו עליו. הכוונה שישכח את נותן התורה.. ירגיש שדעתו שייכת לו, ויצא מהשפלות.
הגמ' בסוטה (כא:) אומרת שדואג לא ידע שהעבירה לא הופכת את דוד לאחד שה' עזב אותו... כי בתפיסה של דואג זה הגורם וכו'..
הירושלמי דורש שדוד המלך הסמיך 90 אלף אנשים ביום אחד. וכמה בולט ההבדל בין דוד המלך שמוכן ביום אחד להסמיך ולתת אמון בתורה של כל אחד, כמובן בתוך המסגרת של המחלוקת והמשא ומתן כהלכה, לעומת דואג שהיה אב בין דית שרצה לדרוש שדוד לא ראוי לבוא בקהל וכביכול הוא מותרות.
לתגובות: yosefgrinfeld@gmail.com

נעצר לפני ה' -
במקום להיות כלי לאור של ה' שעובר דרכו, הן בלימוד, והן בעבודת ה',
דואג לא מאמין בעצמו, שהוא כלי לאור, ולכן הוא בבחי' עצירות, שהאור נעצר ממנו.
גם כשהוא בבית ה', הוא לומד את שלו, במקום לקבל את מה שקורה בבית ה', להיות כלי.
ומי שלא מאמין בעצמו, גם לא מאמין באחרים, ובפרט בכאלו שנראים כמו דוד המלך, שאין להם את כל התארים והחיצוניות המתאימה, והם מאד מאמינים בעצמם עד כדי שמסוגלים לצאת לבד מול דוד המלך.
את הברסלבים הפשוטים שמאמינים באמונת חכמים ללא גבול ברבינו, ולכן יודעים שהאם עובדי ה' גדולים באמת - קשה להכיל... ובפרט לאנשים דואגים...
צריך להמשיך לחפש מי הוא דואג, וכנראה שהוא הזלע"ז (הכלל השישי) של דוד המלך.

@איש-ריבי הכלל אומר שאנו נלמד גם את הפשט של המקור, וננסה לראות איך גם הפשט משתלב בקשרי המאמר. ז"א גם לפשט יהיה מה להוסיף לנו, אך הרבה פעמים זה לא ישירות למקום שבו נאמר המקור, אלא באופן שמקושר לכלליות השגת המאמר וקשריו.
לדוגמא, רבינו הביא את הפסוק 'משפטים בל ידעום', ודרש אותו בדרכו הפנימית על משפט מעוקל ובלבול המוחין ('בל' לשון 'בלבול') שנעשה למי שיש לו עשנים סרוחים על מוחו.
אך פשט הפסוק מדבר על הגויים שלא יודעים את המשפטים והחכמה האלקית שה' נתן לישראל.
ולפי כלל יא' גם פשט זה שייך לנו, ומקושר למאמר.
וייתכן לבאר (ע"פ כלל יא') ולייחד בין דרשת רבינו לבין הפשט באופן הבא -
המשפט המעוקל אצלנו הוא כאשר אנו לומדים תורה בלי להאמין ולדעת מהסוד שיש בה, היינו מהשכל האלקי שעובר דרך החכמים אל כתב התורה, ואז אנו בבחי' מסוימת כמו הגויים, שאין יודעים מן המשפטים האמיתיים (כפי שעולה מפשט הפסוק).

@איש-ריבי @כפטיש-יפוצץ @מאמין-בעצמי

בהמשך למה שכתב "מאמין בעצמי",
עולה מהמאמר שאדם שיש לו פגם אמונת חכמים, היינו שהספרים (והאנשים) הם למותר אצלו, והוא בבחי' שהוא מלעיג עליהם, אז הוא יהיה בבחי' עצה חלוקה עם עצמו ומשוקע במותרות. (שהרי כאשר יתקן פגם זה, ייטהר מהטינופת והמותרות).
אז חשבתי על כך,
שהמחלוקת בעצמה - שיש גוונים שונים ושכלים פרטיים (אות ו' במאמר), וכן זה שיש אותיות שונות (אות ב' במאמר), וכן שיש מלאך ושכל מיוחד לכל גלגל (אות ג') -
כל זה הוא הכרחי וטוב, כי מכל זה מתגלה שיש שכל גדול יותר, כולל וכו'.
אלא מה?
אדם כזה שכולם למותר אצלו, הוא בעצם לבד!!!
ואז ממילא ענין המחלוקת שהוא הכרחי! מתגלה אצלו בעצמו - והוא חלוק כולו ודואג ומסופק וכו' וכו', כי אין לו עם מי להתחלק בבחינת המחלוקת בעצמה, והיא משגעת אותו בתוך עצמו.
ולכן התיקון, שמרחמים עליו מן השמים, ומחייבים אותו לצאת מהלבד שלו, לפגוש אנשים שחולקים עליו, או מציאות פנימית שתחייב אותו לצאת מעצמו וכו',
ואז המחלוקת שלו בעצמו, תצא ממנו, אל החוץ, ותוכל להתגלות באופן חיובי, שיש מישהו שונה ממני, ואני לא מסכים איתו, אבל הוא לא למותר אצלי! אני לא מלעיג עליו, כי סוף סוף, שנינו שכלים פרטיים שנכללים כל אחד עם האמת שלו שהוא צריך להביא לעולם, בתוך השכל הכולל.

מי שהולך עם תורה סא' מתחיל להרגיש עד כמה המותרות עלו על לבו, והוא מסופק תמיד, ואין לו עצה שלימה.
והעצה של רבינו עם המחלוקת שהיא המטהרת מהטומאה, צריכה בירור, כי היא יסוד להתחלת התיקון,
ולכן רציתי כאן לעורר דיון בענין שיחפש למעשה' איך זה נראה בחיים המפגש עם המחלוקת הזו, ואיך מתבוננים בזה, ועושים תשובה על כך?