@איש-ריבי הכלל אומר שאנו נלמד גם את הפשט של המקור, וננסה לראות איך גם הפשט משתלב בקשרי המאמר. ז"א גם לפשט יהיה מה להוסיף לנו, אך הרבה פעמים זה לא ישירות למקום שבו נאמר המקור, אלא באופן שמקושר לכלליות השגת המאמר וקשריו.
לדוגמא, רבינו הביא את הפסוק 'משפטים בל ידעום', ודרש אותו בדרכו הפנימית על משפט מעוקל ובלבול המוחין ('בל' לשון 'בלבול') שנעשה למי שיש לו עשנים סרוחים על מוחו.
אך פשט הפסוק מדבר על הגויים שלא יודעים את המשפטים והחכמה האלקית שה' נתן לישראל.
ולפי כלל יא' גם פשט זה שייך לנו, ומקושר למאמר.
וייתכן לבאר (ע"פ כלל יא') ולייחד בין דרשת רבינו לבין הפשט באופן הבא -
המשפט המעוקל אצלנו הוא כאשר אנו לומדים תורה בלי להאמין ולדעת מהסוד שיש בה, היינו מהשכל האלקי שעובר דרך החכמים אל כתב התורה, ואז אנו בבחי' מסוימת כמו הגויים, שאין יודעים מן המשפטים האמיתיים (כפי שעולה מפשט הפסוק).

מי שהולך עם תורה סא' מתחיל להרגיש עד כמה המותרות עלו על לבו, והוא מסופק תמיד, ואין לו עצה שלימה.
והעצה של רבינו עם המחלוקת שהיא המטהרת מהטומאה, צריכה בירור, כי היא יסוד להתחלת התיקון,
ולכן רציתי כאן לעורר דיון בענין שיחפש למעשה' איך זה נראה בחיים המפגש עם המחלוקת הזו, ואיך מתבוננים בזה, ועושים תשובה על כך?

@איש-ריבי
בכלל עצמו לא מובא שאמור להתחדש לנו משהו גם בפשט הפסוק, אלא רק שפשט הפסוק מקרין לנו אור נוסף על הלימוד של המאמר ומתייחד עם דרשת רבינו של הפסוק.
אבל באמת, אפשר להוסיף שע"פ דרשות רבינו, אז גם פשט הפסוק מעכשיו נעשה חדש בשבילנו, ו'משפטים בל ידעום' הפשוט מקבל אור חדש כשאנו אומרים אותו בכל פעם בתפילה ובתהלים, אור של תורה סא'.